בשוק ההון רגילים לדו"חות אנליסטים, אבל מעטים מהם מצליחים לייצר רעידת אדמה פוליטית כמו זו שחולל לאחרונה ג’ורג’ סראבלוס (George Saravelos), מבכירי האנליסטים של דויטשה בנק. הדו"ח, שחשף כי בידי הציבור וגופים מוסדיים באירופה נכסים דולריים בהיקף דמיוני של כ-8 טריליון דולר - סכום הגבוה משמעותית מכל מדינה או משקיע זר אחר.
לדברי סראבלוס, מדובר בסכום הגבוה "כמעט פי שניים משאר העולם גם יחד". האזהרה שהתלוותה לנתונים הייתה חריפה: "להתפתחויות בימים האחרונים יש פוטנציאל לעודד במידה ניכרת איזון מחדש (rebalancing) של החשיפה לדולר", כתב סראבלוס, ורמז כי ההידרדרות ביחסי ארה"ב ואירופה עלולה לדחוף את המשקיעים האירופים לממש את נכסיהם ולצאת מהשוק האמריקאי.
התגובה של שר האוצר בסנט (Bessent) לא איחרה לבוא ושידרה פאניקה. היא הייתה כל כך חריפה, עד שמנכ"ל דויטשה בנק נאלץ להתערב אישית, להתקשר לשר ולהבהיר כי מדובר ב"עמדה אישית של אנליסט" שאינה מייצגת את הבנק.
בדברים שנשא בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס אמר בסנט: "הרעיון שאירופים ימכרו נכסים אמריקאיים הגיע מאנליסט אחד בלבד בדויטשה בנק, וכמובן שהתקשורת של ה’פייק ניוז’ בהובלת הפייננשל טיימס העצימה את זה. מנכ"ל דויטשה בנק התקשר לומר שהבנק אינו עומד מאחורי אותו אנליסט."
אם הדוח אינו רלוונטי על פי בסנט מדוע היה צורך להאשים את התקשורת בפייק ניוז? בכל אופן, ניתן לתשואות האג"ח לשפוט.
החור השחור של הגירעון אולם, התגובה הבלתי פרופורציונלית של בסנט חשפה בדיוק את מה שהוא ניסה להסתיר: החשש הקיומי של ארה"ב מהיחלשות הביקוש לאגרות חוב שלה. ארה"ב זקוקה לידיים זרות כדי לממן את גירעון הענק שלה. כל ירידה בביקוש מצד האירופים פירושה זינוק בתשואות האג"ח – תרחיש אימה שעלול להכניס את הממשל לסחרור.
האירופים מחזירים מלחמה?
הדולר כבר מראה סימני היחלשות, הזהב מטפס לשיא היסטורי, ואם תשואות האג"ח ימשיכו לטפס, החרדה בוושינגטון תהפוך למוחשית. מתברר שבזמן שארה"ב משתמשת בכוחה הכלכלי כדי להפעיל לחץ על אירופה, ליבשת הישנה יש "נשק גרעיני" פיננסי משלה בדמות אותם 8 טריליון דולר.
המסר ברור: לבריונות האמריקאית יש מחיר. אם אירופה תחליט להזיז אפילו אחוזים בודדים מהפורטפוליו הדולרי שלה, ארה"ב תגלה מהר מאוד שהיא תלויה בשכנותיה מעבר לאוקיינוס הרבה יותר ממה שהיא מוכנה להודות.
כדי להבין למה שר האוצר האמריקאי נלחץ כל כך מדו"ח ה אנליסט, צריך להבין את הדינמיקה של החוב הלאומי האמריקאי.
הממשלה כלווה הגדולה בעולם
ממשלת ארה"ב מוציאה בכל שנה הרבה יותר כסף ממה שהיא מכניסה (ממיסים). כדי לכסות את ההפרש הזה (הגירעון), היא חייבת ללוות כסף. היא עושה זאת על ידי הנפקת אגרות חוב (אג"ח) – הבטחה להחזיר את הכסף בעתיד בתוספת ריבית.
הקשר ההפוך: ביקוש מול תשואה
כאן נכנסת המשוואה הפשוטה של היצע וביקוש: כשיש ביקוש גבוה - כולם רוצים לקנות אג"ח אמריקאי. הממשלה יכולה להרשות לעצמה לשלם ריבית (תשואה) נמוכה, כי המשקיעים נוהרים אליה. מנגד, כשהביקוש יורד, אם האירופים מחליטים להוציא את הכסף (כמו שציין האנליסט), אין מי שיקנה את החוב. כדי למשוך קונים חדשים, הממשלה חייבת להעלות את הריבית (התשואה) שהיא מציעה.
למה זה "אסון" לממשל?
כשמדברים על חוב של טריליוני דולרים, כל עליה קטנה בתשואות (אפילו של 0.1%) משמעותה מיליארדי דולרים נוספים שהממשלה צריכה לשלם רק על ריביות, במקום להשקיע בחינוך, ביטחון או תשתיות.
ככל שהריבית עולה, הגירעון גדל עוד יותר (כי משלמים יותר ריבית), מה שמחייב הנפקת עוד אג"ח, וחוזר חלילה.
האפקט על הכלכלה כולה
תשואות האג"ח של ממשלת ארה"ב הן הסמן הימני של השוק. כשריבית האג"ח עולה, הריביות על המשכנתאות וההלוואות של הציבור בארה"ב עולות כמעט מיד. זה חונק את הצריכה הפרטית ועלול להוביל למיתון.
בשורה התחתונה: שר האוצר בסנט יודע שאם האירופים יתחילו למכור את הנכסים הדולריים שלהם, ארה"ב תעמוד בפני "קנס" של מאות מיליארדי דולרים בתשלומי ריבית, מה שעלול לערער את היציבות של הכלכלה האמריקאית כולה.