אין ספק כי שוק האנרגיה, הן המקומי והן עולמי, מהווה אולי אחד התחומים "הפזיזים" והמשפיעים ביותר בכלכלה ושווקים פיננסיים. אחרי מוצרי הנפט, גז טבעי מהווה משאב הנדרש והמכריע ביותר בתחום האנרגיה העולמי. מעבר לצריכה פרטית ביתית שוטפת יומיומית, חברות תעשייתיות גדולות ובינוניות מיישמות מעבר לשימוש בגז טבעי כתחליף למוצרי הנפט יקרים יותר. בישראל, שהפכה ליצרנית הגז בהכרה עולמית, מזה תקופה ארוכה מתנהלים דיונים סוערים באשר לעתידו של התחום ובתקופה האחרונה ועדת הכלכלה החלה לדון במתווה הגז. אך ראוי להזכיר כי המשק המקומי הינו קטן מאוד בהשוואה למעצמת הגז העולמית, ומגמות הרבה יותר מכריעות נוצרות ונדונות בימים האחרונים במהלך הסאמיט האיראני של מדינות יצואניות הגז (GESF), השולטות על כ-75% ממקורות הגז בעולם והאחראיות על אספקת כ-45% מסך צריכה העולמית.
כאמור, בשנים האחרונות מסתמנת מגמה חשובה של עלייה פרמננטית בצריכה והפקה של הגז הטבעי בעולם. על פי נתוני חברת מחקר עצמאית Enerdata, הפקת הגז בשנת 2014 כולה הסתכמה בהיקף של 3.5 טריליון מטר מעוקב (TCM), והצריכה אף גברה מעט על היצע זה. נתונים אלו גבוהים בכ-6.5% בהשוואה לשנת 2010. לא במפתיע, ארה"ב הינה המפיקה הגדולה בעולם של גז טבעי (732 מיליארד מ"מ). במקום השני רוסיה המפיקה 643 מיליארד מ"מ (BCM) מדי שנה, ואיראן שמפיקה 174 מיליארד מ"מ וממוקמת במקום השלישי בעולם. לצורך השוואה נזכיר כי הפקת הגז השנתית ממאגר "תמר" בישראל מסתכמת ב-8.2 BCM. ראוי לציין כי מצבורי הגז העולמיים מסתכמים, בהערכה, בכ-197 טריליון מ"מ, מתוכם כ-25% נמצאים דווקא ברוסיה.
את מקורות הגז ניתן לחלק לשניים, מסורתיים ומפצלים. הפקת הגז מפצלים הינה מגמה מאוד פופולארית אך כרוכה בפתרון בעיות אקולוגיות וטכנולוגיות לא מבוטלות. כך על פי נתוני משרד האנרגיה האמריקאי, בשנת 2013 מצבורי הגז מפצלים בעולם (המוכחים) הוערכו בכ-207 טריליון מ"מ. וכאן השליטה בידי ארה"ב (מפיקים מסחרית מפצלים בערך כמחצית מסך כמות הגז במדינה), קנדה וסין. ומה באשר לצריכה? הצרכן הגז הטבעי הגדול בעולם הינה ארה"ב ודורשת מדי שנה 757 מיליארד מ"מ. באירופה צריכת הגז השנתית מסתכמת ב-500-480 מיליארד מ"מ, ברוסיה ב-460 מיליארד מ"מ ובסין 181 מיליארד מ"מ. אילו יבואני הגז הגדולים בעולם הם יפן (124 מיליארד מ"מ מדי שנה), גרמניה (67 מיליארד), איטליה (56 מיליארד) וסין עם יבוא של 55 מיליארד מ"מ של גז.
הובלת הגז הינו הפן החשוב ביותר אחרי ההפקה, כאשר שיטת הובלה בצינורות היא העיקרית. בשיטה זו מובילים כ-90% מסך אספקת הגז העולמית. ה-10% הנותרים, שזה כ-340 מיליארד מ"מ מדי שנה, מובילים בשיטה פופולארית אחרת – בצורת גז טבעי נוזלי המובל באוניות, רכבות וכדומה. נציין כי שתי שיטות הללו ממשיכות להתרחב יחד, כאשר מדינות גדולות יותר, כמו רוסיה וסין, פורסות תשתית הובלת גז בצינור, ואילו מדינות קטנות יותר מקימות מתקני הנזלת הגז (LNG) יקרים מאוד. אך הוצאות עתק בגין הפקת הגז והובלתו משתלמות ליצרנים מאחר והן נהנות מביקוש קשיח למוצר, עליה בצריכה ויתרון כלכלי ופוליטי עצום הטמון בשליטה על מקורות אנרגיה. להבדיל ממחירי הנפט שנקבעים במסחר בורסאי, מחירי הגז הטבעי נקבעים בעיקר באמצעות חוזי אספקה. לכן, מחיר הגז תלוי מאוד בשיטות ויכולת הובלה קרי תשתיות. בעקרון, הגורמים העיקריים בקביעת מחיר הגז בחוזה הינם מחירי הנפט בבורסה ועלות אחזקה או בניית תשתית ההובלה. מחיר הגז הבורסאי בארה"ב, כנתון ייחוס בקביעת חוזים, עומד על 0.071 דולר בגין מטר מעוקב של גז.
לסיכום, ניתן לומר כי הגז הטבעי היה וימשיך להוות משאב אסטרטגי עבור כל משק בעולם. יתרה מזאת, מעבר לשימוש בגז כתחליף למקורות אחרים מהווה מעין בטוחה לביקושים הולכים וגוברים בטווח הקרוב-בינוני ואף ארוך. אין ספק כי מדינות מעצמות הגז נהנות הגדולות מכך אך גם החברות הפועלות בתחום. מניות חברות אנרגיה אומנם מאופיינות בתנודתיות, וכפועל יוצא ברמת סיכון, גבוה אך מגובות בביקושים חזקים הללו. השאלה הפתוחה והאקטואלית ביותר הינה החלוקה של משאב לאומי אסטרטגי בין המדינה (העם) לבין חברות פרטיות האחריות על הפקת משאב זה.