אמיר כהנוביץ, כלכלן ראשי באגף נכסים ומחקר, כלל-פיננסים בסקירה עולמית-יומית: נראה שהעליות השקרניות של השבועות האחרונים ברקע לנתונים חלשים על הכלכלה ממשיכות וששום דבר כבר לא מפחיד את מדד הפחד, אך למעשה כל זה הגיוני!
אנו טוענים כבר תקופה כי הצמיחה הכלכלית, כפי שאנו מכירים אותה, מגיעה לסיומה ושביחס אליה שוק המניות מציע עדיין תשואה מאד גבוהה (בא לידי ביטוי במכפילים), מה שממשיך לתמוך בעליות. כלומר, עליות בגלל הצמיחה הנמוכה! ריצ’רד היינברג, מחבר הספר "סוף הצמיחה" מרחיב על הנושא ורואה כלכלה ללא צמיחה כמציאות אימננטית שלעלינו להתכונן ולהסתגל אליה, בין אם אנחנו רוצים או לא. לדעתו, העתיד תלוי ביכולת שלנו לנהל את המעבר לחוסר צמיחה. אם נעשה את זה טוב אנחנו יכולים לטענתו לשמור ואף לשפר את רמת איכות החיים שלנו (גם ללא צמיחה). ואם נתעקש להילחם בתופעה העתיד יהיה הרבה פחות נעים (ראו הרחבה).
הבנקים המרכזיים בעולם עדיין מתקשים לקבל את המציאות הזאת, של צמיחה איטית ויתכן ובהמשך יתברר כי חוסר הקבלה הזאת גרמה לנזקים. היום בולט הבנק המרכזי בבריטניה שאישר אתמול את המשך המדיניות המוניטרית המרחיבה שלו. במקביל דווח שם על נפילה בתביעות האבטלה בינואר, כך שנראה שהוא מצליח, אבל זאת עלולה להתברר בהמשך כאחיזת עיניים! (ראו הרחבה).
איך מתכוננים לצמיחה נמוכה? הכלכלה מיצתה באיזשהו אופן את הקפיצות הקלות, התעשייה, הטכנולוגיה וגידול האוכלוסין. בשנים הבאות הזדקנות האוכלוסיה תביא לכך שגם אם מישהו יעבוד וייצר יותר זה לא יספיק כדי לייצר צמיחה של המשק בזמן שיותר ויותר אנשים מפסיקים לעבוד. זה יחייב את גילאי העבודה להמשיך לעבוד כמעט בכל מחיר, יותר שעות ופחות תמיכה כלכלית למובטלים. שיעורי האבטלה הטבעית תהיה נמוכה יותר ולא תהיה הכנסה ללא עבודה (כלומר, לא תהיה ריבית על הון).
זה לא תרחיש בלהות, הניסיון של יפן במעבר לצמיחחה נמוכה, מראה שסוף הצמיחה זה לא הסוף של הכל. גם ללא צמיחה יפן נראית עדיין טובה בקריטריונים בינלאומיים רבים, כולל בריאות, אריכות ימים, שלום הציבור וביטחון אישי מאשר הרבה כלכלות צומחות יותר ועשירות יותר. מה שצריך זה רק לא להילחם בתופעות.
פרדוקס הנדל"ן 1 – הניסיונות לרסן את מחירי הנדל"ן גורמים לירידה בהתחלות הבניה: כוונות טובות לא בהכרח מביאות לתוצאות טובות. לכאורה הציבור ב-2011 יצא לרחובות מתוך כעס על הקושי הכלכלי, בו בלט במיוחד יוקר מחירי הנדל"ן. למעשה, נתנו לממשלה הוראות הפעלה ברורות כדי לזכות באהבת העם – רק להוריד את מחירי הנדל"ן וזהו. פשוט, לא? אז זהו שלא... דווקא הניסיונות להוריד את מחירי הנדל"ן מרחיקים מהשוק קבלנים, יזמים, משקיעים, בנקים ועוד. מה שלבסוף גורם דווקא לירידת התחלות בניה, לירידת היצע ולעליית מחירים נוספת. הפרדוקס הוא שדווקא טענות כי מחירי הנדל"ן צריכים לעלות עוד ואם אפשר להוסיף "בחדות", ימשכו רבים להשקעות, להצפת בניה ובהמשך לירידת מחירים.
תזכרו, למרות שירידת מחירי הנדל"ן נתפסת אצל רבים כחלום רטוב שתאפשר להם לרכוש בית ואם אפשר אז שניים, אם לא יבנו עוד בתים לא יהיה עוד בית והממשלה היא ממש לא קבלן. לאחרים אין טענות לחוסר בדירות והם פשוט רוצים להפוך משוכרים לבעלי הבתים, כלומר, שהמשקיעים (שמחזיקים כעת את הבית שהם גרים בו) ימכרו להם אותו במחיר זול יותר. אבל כדי שהמשקיעים ירצו למכור להם אותו צריך שהתשואה שהם מקבלים תיפול, כלומר ששכר הדירה ייפול. וכעת פרדוקס נוסף, אם שכר הדירה ייפול אז למרות שמחיר הדירה ירד רבים ישנו פתאום את דעתם ויעדיפו להישאר שוכרים לעוד כמה שנים...
פרדוקס הנדל"ן 2 – ירידת מחירי הנדל"ן עלולה לרסק את הבנקים: רבים מאשימים את בנק ישראל במחירי הבתים הגבוהים בל לבנק ישראל יש יעדים ומטרות ואם רוצים לשנות את היעדים שלו אז אפשר לפנות לממשלה שקבעה לו אותם. לבנק ישראל אין אחריות על מחירי הבתים והאחריות שלו היא לשמור על היציבות האינפלציה (כפי שנמדדת ע"י למ"ס), על יציבות המשק ועל היציבות הבנקאית. רוב הקשר של בנק ישראל לשוק הנדל"ן קשורה דווקא מכיוון אחריותו על יציבות הבנקים. כך שלמעשה היעד שהוצב לבנק ישראל נותן לו תמריץ דווקא למנוע נפילת מחירים. עם זאת, יתכן מאד שהאחריות שמבקשים מהבנק המרכזי לקחת על הבנקים יוצרת אצלם תמריצים ללקיחת סיכון:
אסור לבנק ישראל לקחת אחריות על הבנקים: בנק ישראל הודיע אתמול על דרישות גבוהות יותר מהבנקים על הפרשה לחובות מסופקים על הלוואות לנדל"ן. הרי מה הסיכוי שבנק ישראל מתמחר במדויק את שיעור ההפרשה לחובות מסופקים שידרשו? אם הוא מתמחר את הסיכון גבוה מידי הוא גורם לפגיעה בשוק האשראי וכך לפגיעה בציבור, בחברות ובמשק. אם הוא מתמחר את הסיכון נמוך מידי הוא מעודד לקיחת סיכונים נוספים, מה שיביא בהתממשותו למשבר גדול. כנראה שרק בנק שיתמחר לעצמו את הסיכון וישלם על הנזק בעצמו במידה וזה יתממש, ידאג לתמחור סיכון מדויק.
אם בנק ישראל קובע לבנקים כמה הם צריכים להפריש לחובות מסופקים, הוא למעשה מודה שהוא אחראי עליהם. כך במידה וייפלו זה עניינו. אם כך מוטב לבנקים כעת לקחת סיכון בכל מקום שהם יכולים ובמיוחד במקומות בהם יש פרצות ברגולציה (ותמיד יש פרצות). כך שלמעשה העמקת לקיחת האחריות על הבנקים עלולה להגדיל את הסיכון במשק. השיטה שבה כל עוד הבנקים מרוויחים הם לוקחים את הכסף לחלוקה לשכר ובמקרה של קריסת הבנק הציבור (דרך בנק ישראל) ישלם את המחיר היא השיטה שמוטטה את הכלכלה האמריקאית. עודף הרגולציה על הבנקים יוצר יתרונות עצומים לגודל וכך שלא נוצרים מתחרים, מה שמגדיל את הסיכון, מוריד מיעילות השוק ומביא יותר נזק מתועלת.
השיטה הטובה יותר תהיה כנראה הסרת כל האחריות על הבנקים ולתת להם להתמודד עם המציאות כמו כל עסק פרטי. עשרות רבות של בנקים שיתחרו זה בזה ויהיו אחראיים בלעדיים למצבם. הציבור מצדו יאלץ להתבגר וללמוד מי הוא בנק מסוכן ומי לא. הוא יעשה זאת ע"י יעוץ חיצוני, ויבין את ההבדלים לפי המחירים השונים בין הבנקים שישקפו עם הזמן את הסיכון של כל בנק. הציבור יאלץ אולי להגן על עצמו באמצעות פיזור השקעה בין בנקים ואולי אף לפזר חלק מכספו בבנקים בחו"ל. המצב כיום רק נראה נוח ויעיל אך הוא למעשה מעודד סיכונים עצומים, הוא מעודד מונופוליזם של המערכת הבנקאית עם כל המשתמע מכך והגדלת אי השוויון.