משה שלום: כל מי שקורא את הבלוגים האלה כבר יודע די טוב את דעתי על הנגידים החשובים של ימינו. ברננקי, דראגי, קינג, הסיני, והיפני, ועוד רבים אחרים, כולם שותים מאותו משקה כנראה, וכולם מגיעים לאותה מסקנה: על מנת לתת זמן לכלכלות להבריא מן השוק (Shock) של המשבר הפיננסי שקרה ב-2007-9, עלינו לנקוט במדיניות מרחיבה קיצונית, ושונה ממה שהיה מקובל עד לא מזמן.
בנקים מרכזיים אשר היו צריכים להיות אמונים על יציבות המחירים (יציבות המטבע), רואים עכשיו את תפקידם כ"קובע מדיניות על", קצת מעל ראשם של הפוליטיקאים, הנראים כרופסים, או תקועים, במדמנה פיסקאלית של חובות גדלים.
בעידן זה של סרטי סופר-גיבורים (מסופרמן ועד באטמן), לנגידים יש תחושה שהם בכך מצילים את העולם. זה כמובן נותן להם גם את ההצדקה לעשות כרצונם, ולהתעלם לחלוטין מן הביקורת הקשה הבאה לעיתים מאותם פוליטיקאים, ובוודאי מן הביקורת של האקדמיה, ושל ציבור המשקיעים החולקים על דעתם.
אבל וזה הכואב ביותר, זה נותן להם הצדקה להתעלם מן השכבה החלשה ביותר שבעולם הפיננסי: ציבור החוסכים הסולידיים, שאינם יכולים מפאת גילם, או אופיים, לקחת סיכונים, והחיים מן הריבית על ההון שהם צברו לאורך חייהם. אלו אחרונים ממש נמחצים במדיניות ריבית ה-0, וממכות ה-QE למיניהן, המעלות את מחירי הסחורות, וכך גורמים לעלייה במחירי מוצרי המחיה הבסיסיים. שלא נדבר על כך שביחד עם מדיניות ריבית כה לא צודקת עבורם, מתווסף גם ה"צורך" בקיצוץ שרותי ממשלה בבריאות, ברווחה, ובכל מיני דברים אחרים שאותו ציבור דווקא משתמש בו יותר מן הממוצע.
שכבה חלשה זו כבר סובלת מכך כ-4 שנים ומובטח לה לסבול לפחות עד 2015 (בברכתו של בן שלום ברננקי). האם אנו נראה הפגנות פנסיונרים על העושק שנעשה בהם? האם הם יתקוממו כנגד העובדה שמכספם ממנים עכשיו חילוצים של בנקים, איזורים גיאוגרפיים, ומדינות שלמות? כנראה שלא. לפחות נזכור שהם שם, עם הכנסה קטנה, והוצאות גדלות, ועם עתיד לא משתפר, כנראה.