כול עיני העולם הפיננסי נשואות לכיוון העיירה ג"קסון הול. בסוף השבוע הזה יתכנס שם סימפוזיון של כל הנגידים המרכזיים בעולם (או לפחות החשובים ביניהם – בלי אחד מהם כנראה: מריו דראגי!), ואת זאת הם עושים כל שנה. שם, ב-2010, התבשרנו על QE2, והפעם הרבה מאוד אנליסטים חושבים שניווכח בהכרזה על QE3.
אבל בכול הדיונים סביב אותה מדיניות של הרחבה כמותית, עדיין לא ראיתי ציון של נקודה מעניינת לכשעצמה והיא האלטרנטיבה, הלא קונבנציונלית, לצורה של ביצוע אותה הרחבה. כולם יוצאים מתוך הנחה שלא משנה המנגנון, הכסף יגיע, או יותר נכון, צריך להגיע לבנקים, ולמוסדות הפיננסים. משם הוא אמור לעשות את דרכו המפותלת לכלכלה האמיתית. זאת דרך המסלול העובר דרך ירידה בכמות הנכסים המסוכנים שמוסדות אלו מחזיקים, או עלייה של הלימות ההון שלהם, עם גידול משמעותי של יכולתם לשחק את משחק הפרשי הריביות ליצירת רווחיות גדולה.
אבל מה אם הפד היה מבצע רה-ארגון של אותם מוסדות, דרך מנגנון סעיף 11 (מנגנון המקדים את פשיטות הרגל), מפריד את הצד הצרכני מן הצד הספקולטיבי, ומוחק את רוב החוב ה"רעיל", כאשר את החלק הצרכני שלהם יכסה כמובן הביטוח פדראלי. ואז, כאשר המערכת הפיננסית תהיה בריאה הרבה יותר, כן להזרים את אותם מאות מיליארדי דולרים של QE ישירות לתוך האוכלוסייה הצורכת, והיוזמת, וליצור את הזרימה מלמטה למעלה, ולא ההיפך.
יש אנשים הדוגלים במשהו הדומה לזה, אבל המדיה אינה מציגה את דעתם, וכאשר הם פורצים קדימה בכול זאת, הם מייד נחשבים למשוגעים, ובעלי הזיות. משום מה יש מעין מוסכמה שהכסף חייב לעבור תחילה דרך המערכת הפיננסית הקיימת. למה זה כך? ולמה זה לא יכול להיות אחרת? אשאיר אתכם לחשוב על כך, אבל אתן רמז דק בנושא:
הפדרל רזרב אינו גוף ממשלתי, אלא גוף פרטי שבעלי מניותיו הם אותם מוסדות פיננסיים. גוף פרטי זה קיבל בחוק את הזכות לנהל את המדיניות המונטארית של המדינה, ולדאוג גם לתעסוקה מלאה. האם דרך הפעולה שלו, באופן טבעי, לא תמיד תהיה מונחת על ידי מהותו הסטטוטורי?