במשך שנים הסתפק האיחוד האירופי בעיקר בהבחנה בין מוצרים שמקורם בישראל לבין מוצרים המיוצרים בהתנחלויות. זו הייתה הבחנה מדינית ומשפטית, אך גם כזו שהותירה את יחסי הסחר עם ישראל בתוך מסגרת ברורה יחסית.
כבר משנת 2004 מוצרים שמקורם בהתנחלויות אינם זכאים להטבות המכס של הסכם הסחר בין ישראל לאיחוד האירופי. אלא שבתקופה האחרונה אנחנו עדים לשינוי מדאיג: השיח עובר מהבחנה בין מקורות המוצרים לאפשרות של הגבלת הסחר בהם.
בריטניה, צרפת וקנדה הודיעו על כוונה לנקוט צעדים לאיסור סחר במוצרים מההתנחלויות, ומדינות נוספות - בהן ספרד, אירלנד, הולנד ובלגיה - כבר קידמו או אימצו צעדים בכיוון דומה. דנמרק, פינלנד, איסלנד, נורבגיה, פולין, פורטוגל ושוודיה הצטרפו להצהרה הקוראת להגבלות נוספות.
וזה כבר אינו סיפור אירופאי בלבד. גם בארה"ב נשמעת ביקורת גוברת, קנדה הצטרפה למגמה, ואוסטרליה הודיעה בשלב זה שלא תאמץ איסור גורף, אך בוחנת צעדים ממוקדים.
מבחינה כלכלית, הפגיעה המיידית עשויה להיות מוגבלת. מבחינה אסטרטגית, זהו תמרור אזהרה מהבהב. הסיבה לכך פשוטה. איסור או הגבלה על מוצרים מסוימים הם רק השלב הראשון האפשרי. השאלה החשובה יותר היא מה קורה אם ההיגיון הזה מתרחב מהסחורה עצמה אל הגופים שמאפשרים את הפעילות העסקית - בנקים, חברות ביטוח, משקיעים, קרנות, חברות דירוג וגופים פיננסיים אחרים.
במילים אחרות, הסיכון אינו מסתכם בשאלה כמה מוצרים ישראליים יימכרו פחות באירופה. הסיכון האמיתי הוא שהפעילות הכלכלית הישראלית בשטחים תהפוך בעיני חברות וגופים בינלאומיים לעלות עסקית שהם יעדיפו שלא לקחת. זה כבר משחק אחר לגמרי.
כשהחרם הופך לסיכון עסקי
חברה בינלאומית אינה צריכה להכריז על חרם כדי לשנות את ההתנהלות שלה. די בכך שהפעילות בישראל או בשטחים תיתפס כבעלת סיכון משפטי, רגולטורי או תדמיתי גבוה יותר. ברגע שחברות מתחילות לשאול את עצמן אם פעילות מסוימת עלולה לחשוף אותן לביקורת ציבורית, להליכים משפטיים או ללחץ מצד משקיעים - מתקבלת החלטה עסקית קרה: להתרחק.
זו אינה בהכרח החלטה אידיאולוגית. לעיתים זו פשוט ניהול סיכונים. ולכן, דווקא מנקודת מבט עסקית, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתייחס למהלכים האלה כאל עוד הצהרה מדינית שתיעלם בכותרות. היה ראוי שישראל תזהה מוקדם יותר את המעבר של המאבק מהזירה המדינית לזירת הסחר, ותשקיע הרבה יותר בדיפלומטיה כלכלית.
לא מדובר רק בהסברה. נדרשת עבודה מוקדמת מול מקבלי החלטות, מול משרדי ממשלה, רגולטורים, גופים עסקיים ומחוקקים במדינות השונות - עוד בשלב שבו הצעות החוק והמדיניות נמצאות בתהליך גיבוש.
המדרון החלקלק
אנחנו נמצאים על סף מדרון חלקלק. השלב הראשון הוא סימון והבחנה. השלב הבא עלול להיות איסור על מוצרים מסוימים. לאחר מכן יכולים להגיע צעדים נגד חברות, השקעות או גופים שמקיימים פעילות הקשורה להתנחלויות. ואם הנושא יתרחב לבנקים או לגופים שמממנים פעילות בשטחים - המצב ישתנה מהותית. בנק או גוף פיננסי אינו חייב להיות משוכנע בעמדה פוליטית מסוימת כדי להחליט שהוא אינו מעוניין להיחשף לסיכון. אם הפעילות הופכת מבחינתו למורכבת מדי מבחינה משפטית, רגולטורית או תדמיתית, הוא עלול פשוט לבחור שלא להיות שם.
זהו בדיוק ההבדל בין חרם נקודתי לבין תהליך של דה-ריסקינג - התרחקות הדרגתית של גופים עסקיים מפעילויות שהם מזהים כבעלות סיכון גבוה. זה תהליך שקשה הרבה יותר לעצור אחרי שהוא מתחיל.
אסור לחכות שהנזק יהיה מדיד
כל זה מתרחש על רקע דימוי בינלאומי הולך ומאתגר של ישראל, עלייה במגמת ההגירה מישראל וקריאות לחרמות אקדמיים בגופים שונים. כל אחד מהתהליכים האלה, בפני עצמו, אינו בהכרח משבר כלכלי. אבל הבעיה היא בהצטברות. כלכלה פתוחה נשענת לא רק על היכולת לייצא סחורות, אלא גם על אמון: אמון של משקיעים, של בנקים, של חברות בינלאומיות ושל שותפי סחר בכך שהפעילות בישראל היא פעילות שניתן לנהל לאורך זמן ובסיכון סביר. כאשר האמון הזה נשחק, הנזק לא תמיד מופיע מיד בנתוני הייצוא. הוא יכול להופיע קודם בהחלטה של חברה שלא להקים מפעל, של קרן שלא להשקיע, של בנק שלא להעמיד אשראי או של חברה בינלאומית שמעדיפה ספק ממדינה אחרת. זו בדיוק הסיבה שלא נכון להמתין עד שנוכל למדוד ירידה ביצוא כדי להבין שיש בעיה.
המדיניות הישראלית צריכה לעבור מתגובה לאירועים לניהול מוקדם של הסיכון. יש כאן צורך אמיתי במאמץ מרוכז לבלימת התהליכים הללו לפני שהם מצטברים למשבר כלכלי נוסף על המשבר המדיני הקיים. בסופו של דבר, השאלה אינה רק אם אירופה תאסור על יבוא של מוצר כזה או אחר. השאלה האמיתית היא אם ישראל תאפשר למחלוקת מדינית להפוך בהדרגה לסיכון עסקי - כזה שיגרום לגורמים בינלאומיים להעדיף פשוט להתרחק. אם זה יקרה, יהיה קשה הרבה יותר להפוך את המגמה.