הסכם ההבנות בין ארה״ב לאיראן אמנם התקבל בתחילה בהקלה בשווקים, אך משמעותו האסטרטגית עשויה להקרין על מגוון רחב של תחומים בשנים הקרובות. מקור הקושי בהסכם הוא באופן שבו נולד, תחת לחץ כלכלי וביטחוני ותוך המחשה שגם המעצמה הצבאית החזקה בעולם מתקשה להבטיח חופש שיט באחד מעורקי האנרגיה החשובים בעולם.
העימות מדגיש פער עמוק בין משטר המוכן לשאת בעלויות אנושיות וכלכליות כבדות כדי להימנע מוויתור אסטרטגי, לבין דמוקרטיות מערביות שבהן עלותו הציבורית והכלכלית של עימות ממושך משפיעה במהירות על מרחב קבלת ההחלטות. לכן, משמעותו האסטרטגית של מזכר ההבנות עשויה להיות שחיקה נוספת בתפיסת ההגמוניה האמריקאית ובאמון ביכולתה של ארה״ב להכתיב סדר אזורי וגלובלי. כאשר יריב מצליח לייצר כאב כלכלי גלובלי ולשפר את תנאי המיקוח שלו, המסר הנקלט מחוץ לאזור עלול להיות מסוכן. התהליך הזה מאפשר לאתגר את הסדר האמריקאי, להעלות את עלות העימות, ולהשיג ויתורים.
מבחינה גיאו-אסטרטגית, הסיכון הוא שחולשה תהפוך להזמנה לבחינת גבולות. סין תבחן אם ארה"ב מסוגלת להקדיש משאבים לשמירה על הסטטוס קוו בטאיוואן ולהמשיך ולשמור על מחויבותה באסיה בו-זמנית. רוסיה עשויה לראות בשוק אנרגיה תנודתי מקור מחודש לכוח מיקוח מול אירופה המערבית שמבינות שוב כי אספקת אנרגיה בטוחה אינה מוצר מובן מאליו. גם מדינות המפרץ עשויות להאיץ את גיוון הבריתות שלהן. הן לא ינתקו את הקשר הביטחוני עם ארה״ב, אך יעמיקו במקביל קשרים כלכליים, טכנולוגיים ודיפלומטיים עם אירן, סין, הודו ורוסיה. בעולם רב-קוטבי, אנרגיה אינה רק חומר גלם, אלא כלי מדיני, ביטחוני וכלכלי המרחיב את עצמאות הפעולה של מדינות.
הפגיעה בכלי שיט מסחריים במצר הורמוז המחישה כי הפסקת האש אינה מבטלת את החיכוך, אלא רק מנהלת אותו. הוכחה לכך הגיעה בסוף השבוע האחרון שבו חזרו ארה"ב ואירן להחליף מהלומות צבאיות לצד המשך המשא ומתן שמתקיים ביניהן. איראן ממשיכה לטעון לזכות השפעה על התנועה במצר, בעוד שארה״ב ובעלות בריתה מדגישות את עקרון השיט החופשי. הפער הזה הוא יותר ממחלוקת טכנית על נתיב מסחרי. הוא מבחן של ריבונות, הרתעה ושל היכולת לקבוע כללי משחק במרחב הימי ובכלל שלהן השלכות משמעותיות על הסדר העולמי החדש. התהליכים האלו משפיעים באופן ישיר על שוק האנרגיה. ירידת מחיר הנפט לאחר חתימת ההבנות שיקפה תקווה לחזרה חלקית של היצע איראני ושל תנועת מכליות, אך היא אינה מחזירה את השוק לנקודת המוצא. סוכנות האנרגיה הבין-לאומית (IEA) מעריכה כי אספקת הנפט העולמית תרד בממוצע בכ-3.9 מיליון חביות ביום בשנת 2026, גם אם תרחיש ההתאוששות יתממש בהדרגה. זרימות הנפט דרך המצר כבר עלו מהשפל של מאי, אולם פינוי מוקשים, עלויות ביטוח, סיכוני אבטחה והסדרי מעבר לא פתורים מותירים את שרשרת האספקה פגיעה. לכן פרמיית הסיכון אינה נעלמת, היא רק משנה צורה, ממחיר חבית גבוה יותר לעלות הון גבוהה יותר, לדרישה למלאים גדולים יותר ולהאצת השקעות ביתירות תפעולית.
אחד הלקחים המרכזיים מן המשבר הוא שלא די בנפט הקיים מתחת לקרקע. אנרגיה זמינה היא אנרגיה שאפשר להפיק, לעבד, לשנע, לאחסן ולהוליך אל הצרכן גם בזמן משבר. המשמעות היא גידול בביקוש לצינורות עוקפים, למסופי יצוא LNG, למתקני אחסון, למכליות, לנמלים, לביטוח ימי, לזיקוק ולמערכות הגנה פיזיות וסייבר. מנכ״ל TotalEnergies ניסח זאת היטב בשבוע שעבר כאשר הצביע על הצורך להשקיע בצינורות שיוכלו לעקוף את הורמוז. זה אינו רק אינטרס של חברת נפט אחת, זהו כיוון מדיניות צפוי של מדינות המבקשות להפחית תלות במעבר יחיד, בספק יחיד או באזור יחיד. תשתית שעד אתמול נחשבה יקרה יכולה להיתפס מעתה כאלטרנטיבה ראויה על אף עלותה.
אתגרי ענף האנרגיה העולמי מתעצמים דווקא בתקופה שבה הביקוש המבני לאנרגיה גדל בקצב מהיר במיוחד, בהובלת ההתפתחות הטכנולוגית המואצת. העולם נכנס לעשור שבו חשמל הופך לגורם ייצור קריטי כמעט כמו הון ועבודה. הבינה המלאכותית, מרכזי הנתונים, חשמול התחבורה, התרחבות הייצור התעשייתי, שימוש גובר במיזוג אוויר והצורך בביטחון אנרגטי יוצרים יחד ביקוש נרחב לאספקת חשמל יציבה. ה-IEA מעריכה כי צריכת החשמל של דאטה סנטרים בעולם צפויה להכפיל את עצמה ולהגיע לכ-945 טרה-ואט-שעה בשנת 2030, נתון המשקף קצב גידול שנתי של כ-15%.
תשתית המחשוב נבנית במהירות, אולם רשת חשמל, תחנת כוח, קו הולכה ושנאים דורשים שנים של תכנון והקמה. הפער בין קצב הביקוש לקצב בניית התשתית הוא מקור ללחץ מתמשך, אך גם למעגל השקעות ארוך טווח.
הסיפור של האנרגיה אינו מסתכם במחיר הנפט בלבד. הביקושים הגוברים לאנרגיה מניעים צמיחה בכל אקו-סיסטם של האנרגיה: חברות נפט וגז, חברות זיקוק והובלה, יצרני חשמל וחברות תשתית, פתרונות אגירה וגיבוי, וכן חברות אנרגיה מתחדשת המסוגלות להוסיף כושר ייצור במהירות יחסית. את התמונה משלימות חברות הפועלות בתחום המתכות התעשייתיות הקריטיות, יצרני ציוד חשמלי כבד וחברות סייבר, שהופכות אף הן לחלק בלתי נפרד מאותה שרשרת ערך. הצמיחה אינה נובעת רק מתנודתיות במחיר הנפט, אלא מהצורך של מדינות, תאגידים ומשקי בית לבנות מערכת אנרגיה אמינה, מגוונת ועמידה יותר.
הביקוש להשקעות ברשתות החשמל ממחיש את עומק השינוי. ה-IEA מעריכה כי כדי לענות על הביקוש הצפוי עד 2030, ההשקעה השנתית ברשתות תצטרך לגדול בכ-50% מרמתה הנוכחית שעומדת על כ-400 מיליארד דולר כיום. במקביל, אלפי ג׳יגה-ואט של פרויקטי ייצור, אגירה וצרכנים גדולים ממתינים לחיבור לרשת. משמעות הדבר היא שהמחסור אינו רק באנרגיה, אלא גם ביכולת לחבר אנרגיה למקום ולזמן שבהם היא נדרשת. מי שמחזיק ברשת, בציוד או ביכולת ההנדסית לפתור את צוואר הבקבוק הזה עשוי ליהנות משוק שבו ההוצאה אינה מחזורית בלבד, אלא נובעת מצורך אסטרטגי ארוך טווח. ככל שהבינה המלאכותית הופכת לנכס אסטרטגי של מדינות וחברות, כך האנרגיה הופכת לנכס האסטרטגי שמאפשר לה להתקיים, לצמוח ולהכריע את מאזן הכוחות הכלכלי והטכנולוגי של העשור הבא.
*הכותב הוא מנהל השקעות ראשי של בית ההשקעות סיגמא-קלאריטי*