בעלי ממון ויזמי נדל"ן בישראל, דונלד טראמפ בארה"ב, וגם פופוליסטים מזדמנים מכל זירה - נדמה שכולם גילו מחדש את תחביבם העתיק: להסביר לבנקים המרכזיים איך לנהל את הכלכלה. לא ניסיון מאקרו, לא הבנה בנזילות, לא אחריות על היציבות - רק מיקרופון, ביטחון עצמי מופרז וקהל שמחכה לשמוע שהכול היה מסתדר אם רק היו מקשיבים להם.
הנה אתמול, בארה"ב, הפד הוריד ריבית. צעד מדוד, בהתאם לנתוני האינפלציה ולסביבת הסיכונים. אבל טראמפ, כמו טראמפ, כבר הספיק להכריז שהפד "היה צריך לחתוך הרבה יותר". למה? כי זה נשמע טוב, זה מרגיע את הבייס, וזה עוזר לו לצייר את המערכת הכלכלית כאויב, גם כשהיא זו שמגנה מפני תוהו.
ובישראל? יזם נדל"ן אחד תוקף את נגיד בנק ישראל כ"פחדן" כי הריבית לא יורדת בקצב שיקל על מכירת הדירות שלו. הפוליטיקאים עוד קודם לחצו מהטריבונה כי זה הרבה יותר קל מאשר להתמודד עם מונופלים שחולבים את הציבור. כולם יודעים, או לפחות מתיימרים לדעת, איך צריך להיראות משק יציב של טריליון שקלים. כולם מומחים לרגע במדיניות מוניטרית.
אבל בניגוד לנגידים, אותם ’פקידים’ שמקבלים החלטות אפורות אך גורליות, לא טראמפ, לא יזמי נדל"ן ולא חלק מהפוליטיקאים יישאו בתוצאות אם האינפלציה תחזור לדהור. הם לא יצטרכו להתמודד עם זינוק ביוקר המחיה, לא עם שכר תקוע, לא עם שחיקת הפנסיות של הציבור.
מי שישלם על הטעויות הם בדיוק האנשים שאין להם מושג שהוויכוחים הללו בכלל מתנהלים: עובדים בשכר נמוך, משפחות שחיות מהיד לפה, משקי בית שמרגישים כל עלייה במחירי המזון. אינפלציה היא מס רגרסיבי (העניים משלמים חלק גדול יותר מההכנסה שלהם), אכזרי במיוחד למי שלא מסוגל להדביק את העלויות.
אולי זו הסיבה שהבנקים המרכזיים, למרות הביקורת והלחצים, ממשיכים ללכת באותה דרך משעממת, איטית, דקדקנית. כי מאקרו-כלכלה זה לא מופע בחירות ולא שיווק של דירות. זה לא פופולרי, אבל הוא כן מציל את הציבור מהתפרקות.
אז בפעם הבאה שעוד פוליטיקאי, מיליארדר או יזם מבקש להוריד את הריבית - כדאי לשאול שאלה אחת פשוטה: למי זה טוב באמת? ולא פחות חשוב, מי ישלם את המחיר כשזה יתברר כטעות.