כפי שהתבשרנו הבוקר, חברת הדירוג S&P התייחסה באופן ספציפי לסיכונים הפוליטים בישראל והשפעתם על הדירוג. לפי S&P, העצמאות של בנק ישראל ומערכת המשפט חיונית לשמירה על הדירוג הגבוה הנוכחי של ישראל. לא מדובר בסיכון מיידי להפחתת דירוג, אבל כפי שאפשר לראות בחודש האחרון, אין ספק שמאז ההודעה של קרן העושר הנורווגית, וביתר שאת מאז השבעת הממשלה, הגופים הפיננסים בחו"ל העלו את רמת המודעות לסיכון הפוליטי בישראל.
אפשר לראות בחודש האחרון שהשקל הוא מהמטבעות החלשים בעולם אל מול הדולר, ולהערכתנו מדובר בפועל יוצא של כך. ככל שהגופים הזרים ישתכנעו שהסביבה הפוליטית בישראל עלולה לייצר חוסר יציבות כלכלית, ו/או זינוק בגירעון ובחוב, כך גם המגמה בשוק המט"ח תמשך. מבחינת שוק האג"ח, כדאי לזכור כי בשנים האחרונות אחזקות הזרים בשוק האג"ח הממשלתי בישראל גדלו באופן משמעותי, במידה ואלו יחליטו להקטין את אחזקותיהם, הדבר עלול להוביל לעליה בתשואות.
המחזורים הכלכליים הבאים תלויים בעיקר במקבלי ההחלטות
אם לוקחים בחשבון את השילוב בין עוצמת המחזור הכלכלי שיצרה הקורונה – הן במיתון של 2020 והן בצמיחה של 2022-2021 להזרמות הכסף המאסיביות מהממשלות ברחבי העולם, קל להבין איך הגענו למצב בו האינפלציה גבוהה כל כך, גם אחרי ששמים בצד את השפעות צד ההיצע. אם בתחילת הדרך עוד היו לנו שאלות לגבי שינויים מבניים בשוק העבודה או בסביבת האינפלציה ה"טבעית" הרי שכיום ניתן לומר בודאות גבוהה שסך הכל מה שראינו בשנה האחרונה היה מחזור כלכלי רגיל. חריג בעוצמתו אמנם, אבל רגיל. בהתאם לכך אנו גם מעריכים שהעלאות הריבית יעשו את העבודה שלהן ויצליחו למתן את האינפלציה חזרה למגמה ארוכת הטווח. השאלה החשובה לטווח הבינוני אם כן היא מהי רמת מגמת האינפלציה ארוכת הטווח? עד תחילת 2020 לשאלה הזו היתה תשובה ברורה שמקובלת כמעט על כולם והיא שאנו חיים בעולם דיס-אינפלציוני, כלומר בעולם שבו האינפלציה תוותר נמוכה בטווח הארוך ותאפשר לריבית להיות נמוכה גם. האם התשובה הזו שונה היום? לא ממש.
שלושת הגורמים העיקריים שהקשו על האינפלציה להרים ראש בשנים שלפני הקורונה היו הדמוגרפיה, הטכנולוגיה והגלובליזציה. מבין שלושת אלו הגורם היחיד שהשתנה הוא הגלובליזציה וזאת משתי סיבות: ראשית, שוק האנרגיה צפוי לעבור טלטלות בשנים הבאות כתוצאה מהרצון של אירופה להתנתק מהתלות ברוסיה. שנית, בעקבות הקורונה מדינות רבות הבינו ששרשראות האספקה לא יכולות להיות מרוכזות במדינה אחת בלבד. מצד שני, ההשפעות הדמוגרפיות של הזדקנות האוכלוסיה בעולם רק הולכות ומתעצמות והטכנולוגיה לא ממש מאטה, תשאלו את GPT. לכן, לאחר שהמיתון יחלוף ואיתו גם הלחצים האינפלציוניים משוק העבודה, סביר להניח שנחזור לעולם בו האינפלציה הבסיסית וריבית שווי המשקל נמוכות באופן יחסי למחצית השניה של המאה ה-20.
מבחינת השווקים הפיננסיים מדובר על מצב עולם נוח יחסית שבו הצמיחה מגיעה בעיקר משיפור בפריון והתפתחויות טכנולוגיות והאלטרנטיבות חסרות הסיכון נראות פחות אטרקטיביות. יחד עם זאת, אי אפשר שלא להתייחס לסיכונים לתחזית זו מכיוון מקבלי ההחלטות הכלכליות. מצד אחד, הבנקים המרכזיים נשמעים כיום אמנם ניציים מאוד ונחושים להחזיר את האינפלציה למקומה הטבעי אבל כמובן שקל להישמע ניצי כששיעור האבטלה נמוך כל כך. האם גם תוך כדי המיתון והלחצים החברתיים והפוליטיים שהוא יביא איתו הבנקים המרכזיים ברחבי העולם ישמרו על הנחישות שלהם? נקווה שכן אבל קשה לומר זאת בוודאות.
מצד שני, משבר הקורונה והטיפול של הממשלות בצד הכלכלי שלו החזיר לשיח הפוליטי את היכולת לתמוך בכלכלה, אחרי שנים של התמקדות באחריות פיסקאלית וניסיון לטפל בגירעונות וחובות העתק של המדינות במערב. לא מן הנמנע שגם במהלך השנה הקרובה הממשלות, שבדרך כלל מסתכלות בעיקר לטווח הקצר משיקולים פוליטיים, ירצו להפעיל כלים דומים על מנת לתמוך בבוחרים שלהם. שימוש יתר בכלים כאלו למעשה יקזז מהשפעות הריבית ובכך לא יאפשר לאינפלציה לחזור למקומה ו/או יכריח את הבנקים המרכזיים להמשיך ולהעלות את הריבית יותר מהנדרש. אגב, בישראל למשל מדובר על סיכון שבהחלט צריך לקחת בחשבון על רקע הסכמי השכר, ההתחייבויות הקואליציוניות וההשפעה של מדיניות הממשלה על שער הדולר. בשורה התחתונה, בעיות מסורתיות פותרים בכלים מסורתיים וזה בדיוק מה שקורה כעת במחזור הכלכלי. העלאות הריבית יקררו את הכלכלה העולמית ויחזירו את האינפלציה למקומה, זאת כמובן בהנחה שמקבלי ההחלטות יעשו מה שהם צריכים ל עשות, גם כשהמצב יהיה קשה יותר מזה הנוכחי.
**הכותב הוא האסטרטג הראשי של בית ההשקעות פסגות**