בסוף השבוע האחרון פרס נובל בכלכלה הוענק ליו"ר הפד לשעבר בן ברננקי יחד עם פרופ’ דאגלס וו. דיאמונד מאוניברסיטת שיקגו ופרופ’ פיליפ דיבוויג, מאוניברסיטת וושינגטון בסיינט לואיס. לברננקי הפרס הוענק לא בגלל צעדיו ביציאה מהמשבר של 2008, והשקת ה-QE הראשונה, אלא על המחקר שהראה את החשיבות של הבנקים במשבר.
ברננקי מצא כי המיתון שחל ב-1929 הפך ל’שפל הגדול’ בגלל ה’ריצות לבנקים’, כלומר משיכה מבוהלת של כספים. הזרמת נזילות לשווקים הפיננסים פתרה את משבר 2008 אך ייצרה בעיה אחרת שאפיינה את המסחר בעשור האחרון. אמנם במשבר 2008 הזרמת הנזילות לבנקים עצרה את הבהלה, אבל יצרה עיוות של התמריצים עליהם מתבסס השוק. כמו שהגופים הפיננסים ידעו שיצילו אותם בעת משבר כפי שהיה בהתמוטטות המערכת הפינננסית בסאבפריים, כך המשקיעים ’התרגלו’ לתמיכה של הפד בעת משבר ונהגו לרכוש מניות בירידות בציפייה שהפד לא ייתן לדברים להישבר.
אלא שהיום התמונה שונה לגמרי בגלל האינפלציה שהביאה לסיום עידן של ההרחבות המוניטריות מצד הבנקים המרכזיים. במשבר הסאבפריים היה זה פתרון עם מחיר שאפשר היה לסבול בזמנו בניוחד נוכח האפשרות לקריסת המערכת הבנקאית האמריקאית. המהלך של הזרמת הנזילות האדירה לשווקים באופן חסר תקדים בזמנו, הרגילה את השוק לפתרון קסם שקשה ממנו להיגמל עד היום. למשל, הפד לא מצליח לצמצם את המאזן (QT) של הבנק שהגיע לגודל חסר תקדים של 9 טריליון דולר בתקופת משבר הקורונה.
תקופת הקורונה כשלעצמה היתה הזדמנות להיגמל מאותו הרגל, אך למעשה הנשק שהפד השתמש על מנת לעצור את הפאניקה היה עצום עוד יותר, כאשר 20% מהדולרים בעולם נוצרו באותה שנה, ולאחר המשבר האינפלציה הרימה ראש. בזמן שהכלכלנים דנו בשאלה ממה נובעת האינפלציה, בין אם שיבושים שנוצרו בקורונה או מהיצע הכסף האדיר כפי שהציע בזמנו הכלכלן הנודע מילטון פרידמן, האינפלציה סללה את דרכה לשיא של 40 שנה בארה"ב.
הצעדים לריסון האינפלציה בדרך של העלאת ריבית (ע"ע הזזת קערת הפונץ’) ממשיכה להעיב על השווקים הפיננסים כיום, אם כי באופן איטי לעומת ימי משבר שאליהם הורגלנו בשנים האחרונות. המקטרגים את ברננקי יגיעו שהתרופה היתה נכונה לשעתה אך הביאה לתופעות לוואי חמורות יותר, ועדות לכך הוא המלכוד שבו נמצאים הבנקים המרכזיים, בחירה בין מיתון לאינפלציה שעלולה לצאת משליטה.