לפי רוב מכריע של ההערכות הריבית תועלה (לפחות) ב-0.25 נקודת אחוז ותסתכם ב-2.25%. זאת לנוכח:
צעדיו האחרונים של בנק ישראל והפיחות המהיר בשער השקל כנגד הדולר והאירו שנרשם בעקבותיהם
נתונים כגון מדד המשולב לחודש דצמבר 2010, שעלה 0.7% והצביע על המשך התרחבות הכלכלית, בקצב גבוה יותר בחודשיים האחרונים, אשתקד, ומדד המחירים לצרכן לחודש דצמבר 2010, שעלה 0.4% והיה גבוה מההערכות המוקדמות.
אלא שהמציאות לא פשוטה כל כך ויש לא מעט ארגומנטים להותרת הריבית על כנה, אם בנק ישראל יחפוץ בכך.
האינפלציה הבסיסית יציבה: העלייה השנתית הממוצעת במדד המחירים לצרכן ללא סעיפי המזון והאנרגיה (האינפלציה הבסיסית כפי שמקובל להגדירה בעולם) בששת החודשים האחרונים הסתכמה ב-2% - בדיוק באמצע יעד האינפלציה. דווקא בשנה וחצי הקודמות היה קצב האינפלציה הבסיסית הממוצע גבוה מיעד האינפלציה והסתכם ב-3.5%. במשק שוררת יציבות מחירים, המופרעת אמנם על ידי ההתייקרויות במוצרי האנרגיה והמזון – אך אלו מקורן בהתייקרויות בחו"ל והעלאת ריבית מקומית עלולה לא רק לא תפתור אותן, אלא אף להוסיף לנטל הרב שהן מטילות על הצרכנים.
לפנינו מדדים נמוכים: בשלושת החודשים הבאים צפוי המדד להישאר, בממוצע, ללא שינוי. את התחמושת המוניטארית ניתן לשמור למדדים הגבוהים יותר, שיהיו בהמשך השנה. מצד שני, בנק ישראל הלא מעוניין לייקר את הריבית על מנת שתשוב לרמתה הנורמאלית ולכן ייתכן שינצל לשם כך את עליית המדד האחרונה, מחשש שהמדדים הנמוכים הבאים יקשו עליו לעשות זאת. בנקודה זו – קשה לדעת כיצד יפעל.
תמהיל מדיניות לטיפול בנושא הדיור: נמשך הויכוח בשאלה מה התמהיל הנכון לטיפול בעלייה החזקה והעקבית במחירי הדיור במשק בין צעדים פרטניים וממוקדים (מאקרו יציבותיים) ובין כלי הריבית הרחב. בהקשר זה, אך לאחרונה העריך בנק ישראל שסעיף הדיור, המהווה 1/4 ממדד המחירים לצרכן, יעלה 8% ב-12 החודשים הבאים, אך שאר סעיפיו יעלו 1% בלבד.
הצמיחה הכלכלית עדיין לא הובטחה: מוזר לטעון זאת, לנוכח הנתונים האחרונים, אך אינדיקאטורים שוטפים של הלמ"ס בכל זאת מצביעים על כך שהגידול בביקושים המקומיים לא מפצה על ירידה חדה לה אנו עדים לאחרונה בביקושים בחו"ל (הן למוצרים והן לשירותים); כתוצאה הייצור התעשייתי הולך ומצטמצם. פרט לכך, עיון במדדי אמון הצרכנים מגלה משקי בית זהירים יותר מבחודשים קודמים, כך שגם המשך העלייה בביקושים המקומיים אינו בטוח.
הריביות בעולם תישארנה נמוכות: יש מדינות, בעיקר מתפתחות, שמעלות כיום ריבית (בסוף השבוע עשתה זאת ברזיל), אך בגושי המטבע העיקריים, שהם נקודת ההתייחסות המרכזית של בנק ישראל, ההתאוששות מהמשבר עדיין לא התבססה והעלאות הריבית שם תידחינה חודשים ארוכים. זו תמשיך להיות המגבלה הקשה ביותר על ייקור הריבית המקומית.
שער השקל: שני הצעדים האחרונים של בנק ישראל - חיוב תושבי חוץ לדווח על ביצוע עסקאות מק"מ ואג"ח ממשלתיות קצרות והטלת חובת נזילות על עסקאות בנגזרי מט"ח של תושבי חוץ - לא ישנו, לבדם, את מגמת התחזקות השקל כנגד הדולר וסל המטבעות. גם אם יורחבו בהמשך, לא ברור מה הנקודה הקריטית בה יהיו אפקטיביים. במדינות אחרות שהצעדים הללו נוסו ההשלכות בכיוון הרצוי על שער החליפין לא החזיקו מעמד זמן רב. בנסיבות הללו, ייקור הריבית יצריך רכישות מט"ח נוספות, שאינן מתקבלות באהדה אצל גופים בינלאומיים חשובים כגון ארגון OECD וקרן המטבע הבינלאומית. לא זו בלבד, העלאת ריבית כעת עלולה להוציא את העוקץ מהצעדים הללו עוד טרם יישומם.
לכן, גם אם לכאורה הצעד הבא של בנק ישראל ברור, הוא לא הכרחי. במספר מקרים בשנה שעברה הפתיע הנגיד את שוק ההון בהחלטותיו ודומה כי אנו נמצאים בתקופה של הפתעות.