בנק ישראל מפרסם היום סקירה פיסקלית המנתחת את תקציבי השנים 2018 ו-2019 ובוחנת את ההתאמה בין תוכניות הממשלה לשנים 2020 - 2022 - לרבות הכוונה להגדיל את תקציב הביטחון בעשור הקרוב בהתאם לגידול התוצר - לבין מתווה הפחתת הגירעון ומגבלת ההוצאה הקבועים בחוק:
בשנת 2017 הסתכם הגירעון בתקציב הממשלה ב-2% תוצר, נמוך בהרבה מהיעד של 2.9% תוצר, ויחס החוב הציבורי לתוצר ירד לכ-60 אחוזים. זוהי השנה השלישית ברציפות שהגירעון היה ברמה זו. התפתחויות אלה תמכו בהפחתת שיעור הריבית על החוב הממשלתי, והיוו גורם חשוב בשיפור דירוג האשראי של ישראל על ידי סוכנות הדירוג S&P.
הגירעון הנמוך ב-2017 הושג בזכות הכנסות חד-פעמיות (נטו) לא צפויות של כ-12 מיליארדי ₪; בניכוי ההכנסות החד-פעמיות הגירעון הגיע לכ-2.9% תוצר.
בשנים 2018 ו-2019 הגירעון בתקציב צפוי לגדול ל-2.9% תוצר, בהתאם ליעד הממשלתי ובדומה לגירעון בניכוי ההכנסות החד-פעמיות ב-2017.
כמו בתקציבים הקודמים, הממשלה הגדילה בתקציב 2019 את מגבלת ההוצאה ואת תקרת הגירעון בשיעור ניכר. אמנם הרחבת ההוצאות צמצמה מעט את הפער בשיעור ההוצאה האזרחית בין ישראל לממוצע ה-OECD, אך הלחצים הנובעים מרמתה הנמוכה משתקפים בהחלטות על הוצאות נוספות שממצות כבר עתה את מגבלת ההוצאה לשנים הקרובות, ובאימוץ מעקפים של מגבלת ההוצאה.
מגבלת ההוצאה ותוואי הגירעון הועלו שוב ושוב בשנים האחרונות. התנהלות זו פוגעת ביעילותם כעוגנים לתכנון הרב-שנתי של הממשלה.
בשנים האחרונות מתרחב השימוש במימון צעדי מדיניות באמצעות מכירת קרקעות מדינה על ידי רשות מקרקעי ישראל, והנפקת אג"ח על-ידי חברות ממשלתיות, כאשר הפרעונות ממומנים על ידי המדינה. בכך מוחרגות הוצאות אלה ממגבלת ההוצאה ומתקרת הגירעון, דבר הפוגע בהצגת התמונה התקציבית ובתהליכי קביעת סדרי העדיפויות.
הנומרטור (מנגנון הבקרה הרב-שנתי של מצרפי התקציב) הוא כלי חשוב ובעל פוטנציאל להגדלת השקיפות התקציבית ולשיפור התכנון לטווח הבינוני. עם זאת, מאז הפעלתו החלה הממשלה להשתמש במעקפים חשבונאיים ומשפטיים שונים המקטינים משמעותית את תועלתו כגון: 1. הגדרת תוכניות ארוכות-טווח באופיין כהוראות שעה; 2. קביעת קיצוצים רוחביים בהיקף ניכר בעוד מספר שנים - ללא פירוט אילו תוכניות יבוטלו; 3. הרחבת השימוש בהוצאות חוץ תקציביות הממומנות על ידי מכירת קרקעות, או רישומן של הוצאות כאלה בתקציב בפיגור.
ההצעה להגדיל בעשור הקרוב את תקציב הביטחון בהתאם לגידול התוצר אינה מתיישבת עם מתווה הפחתת הגירעון הקבוע בחוק, החלטות הממשלה על הרחבת השירותים החברתיים, תוכניות הרווחה וההשקעות בתשתית, והעדפת הממשלה שלא להעלות את שיעורי המס. אם יאומץ מתווה כזה להוצאות הביטחון יש להגדיר לו מקורות מימון יציבים ושקופים, ולהבהיר מה ההתאמות שיבוצעו במצרפים האחרים.