בסקירת המאקרו השבועית של אורי גרינפלד, כלכלן ואסטרטג ראשי בפסגות, עלה גרינפלד הערות והארות על הצעת התקציב, ומתייחס לנתוני הצמיחה בגוש האירו. להלן הסקירה המלאה:
"אירופה – לא כל העכור פחם: נתוני הצמיחה לרבעון השני בגוש האירו ממשיכים להתפרסם וללמד על האטה מסוימת בקצב הצמיחה של מדינות הגוש. למרות ההאטה, חשוב לציין כי קצב הצמיחה כיום בגוש האירו רחוק מלאכזב שכן הוא גבוה משמעותית מפוטנציאל הצמיחה שעומד מרחק נגיעה קלה מ-0%. כל עוד הצמיחה גבוהה מהפוטנציאל הירידה בשיעור האבטלה במדינות הגוש תמשך ותתמוך בהתאוששות הכלכלית. עם זאת, חשוב לזכור שגוש האירו סובל מלא מעט בעיות מבניות קשות.
"הדמוגרפיה הבעייתית והקיטון בכוח העבודה לא רק שפוגעים בצמיחה עצמה אלא גם מייצרים לחצים דפלציוניים ומגדילים את יחס התלות. שוק האשראי עדיין לא מתפקד (הלוואות ל-3 שנים בחסות תוכנית ה-TLTRO של דראגי לא ממש נחשבות) והאבטלה הגבוהה בקרב צעירים פוגעת בפריון העתידי של אלו שמתישהו יחזרו לעבוד.
"לכן, פוטנציאל הצמיחה בגוש האירו יוותר נמוך עוד שנים רבות כך שכדאי להשלים עם ההערכה ששיעורי הצמיחה כיום הם בבחינת "הכי טוב שיש". אם נוסיף לכך את הסיכונים הפוליטיים השונים כדוגמת עלייתה המטאורית של מפלגת 5 הכוכבים לראשות הסקרים באיטליה, הרי שיש להתייחס להשקעה באירופה כהשקעה בסיכון גבוה.
"האם זה אומר שצריך למכור את כל האחזקות באירופה? אם המשכתם לקרוא עד כאן ולא רצתם לממש כנראה אתם מבינים שלכל דבר יש מחיר. כדי לייצר תשואות בשוק ההון לא מספיק לחזות את המגמה הכלכלית של מוצר מסוים (מניה, אג"ח מדד וכו’) אלא גם להשוות אותה למגמה הכלכלית המתומחרת בשווקים. אף אחד כנראה לא יתווכח על כך שבשלהי 2008 מצבה הפיננסי והכלכלי של סיטיגרופ היה לא משהו בכלל אבל מי שהבין שזה לא מצדיק מחיר של 1$ למניה, הרוויח ובגדול.
"באופן דומה, אי אפשר שלא להתייחס לעובדה שהמדדים בארה"ב הציגו בחודשים האחרונים ביצועי יתר משמעותיים לעומת המדדים באירופה. כתוצאה מכך, התמחור היחסי של המדדים באירופה אטרקטיבי יותר כיום לעומת אלו האמריקאים. האם זה אומר שהשווקים מתמחרים את התממשות כל הסיכונים? כנראה שלא, אך מצד שני זה גם לא אומר שיש לממש באופן מיידי את כל האחזקות ביבשת הישנה.
"הערות והארות על הצעת התקציב: את השאלות המעניינות כמו "האם זה תקציב חברתי?" או "האם רפורמה בענף המנועים תייצר מנוע צמיחה למשק?" נשאיר לעיתונים ולפרשנים הכלכליים. במקום זאת, נתמקד במספר נקודות שמתייחסות להתנהלות הממשלה בתחום הפיסקאלי בטווח הבינוני-ארוך.
"מה עושים כשההוצאות גבוהות מהיעד? משנים את היעד ומגדילים את ההוצאה ב-8.3% בשנתיים הקרובות (במקום 5.4%). את השיטה הזו, שכל פירמה במשק היתה שמחה לאמץ, לא המציאה הממשלה הנוכחית. לא רק זאת, אלא שהפריצה של יעד ההוצאה היא לא ממש בחירה אלא כורח הנסיבות. ההתחייבויות של הממשלות הקודמות וההסכמים הקואליציוניים של הממשלה הנוכחית הביאו לכך שההוצאות גבוהות מהיעד. אפשר כמובן לומר שלא היו צריכים להתחייב להוצאות כאלו. אפשר גם לומר שבמקום לפרוץ את היעד אפשר לקצץ אבל בהינתן רמת ההוצאה האזרחית הנמוכה גם כך, נראה שפריצת היעד היא בבירור האלטרנטיבה המועדפת.
"גם יעד הגירעון עודכן כמובן בעקבות עדכון יעד ההוצאות ויעמוד על 2.9% מהתוצר (במקום 2.5% ב-2017 ו-2.25% ב-2018). גם עם עדכון יעד הגירעון אין לנו בעיה כלשהי אבל למה להמשיך עם הפארסה בה כל שנה וחצי מעדכנים גם את "מתווה הפחתת הגירעון". לפי המתווה החדש הגירעון יגיע למטרה הנכספת של 1.5% בשנת 2023, במקום 2021 במתווה הקודם, כלומר במקום להגדיל עכשיו את הגירעון ולצמצם אותו מהר יותר אח"כ פשוט דחינו הכל בשנתיים. תכנון לטווח ארוך זה משהו שהתקציב אמנם משווע לו אבל כדאי להתאמץ יותר בתכנון ההוצאות, ההכנסות וסדרי העדיפויות. הגירעון הוא פשוט תוצאה של כל אלו.
"על מנת למנוע מהמקרה לחזור על עצמו שוב ושוב בעתיד המציאו את "הנומרטור", אותו כלי שמכריח את הממשלה לצבוע הכנסות עתידיות אל כל מול הוצאה חדשה אליה היא מתחייבת. במציאות הפוליטית הישראלית אנו מרגישים מספיק בנוח להמר שגם מגבלות הנומרטור יפרצו במוקדם או במאוחר ויומצא מסלול ’עוקף נומרטור’.
"רשמנו קודם שפריצת יעד ההוצאה היא האלטרנטיבה העדיפה במקרה הנוכחי אך בהחלט לא כדאי שאלטרנטיבה זו תהפוך לברירת המחדל. מדיניות הממשלה צריכה באופן עקרוני להיות אנטי-מחזורית, כלומר בשנות הצמיחה המהירה כדאי לנהל גירעונות נמוכים ולחסוך קצת בצד על מנת שניתן יהיה לתמרץ את המשק בחלק הפחות נחמד של המחזור הכלכלי.
"לרוע המזל, בטווחים הקצרים (ובישראל רוב הממשלות הן לטווח קצר) כאשר מנהלים יעד גירעון במקביל לניהול קריירה פוליטית, מדובר בהגדרה על מדיניות פרו-מחזורית שכן כשיש צמיחה מהירה מהצפוי וההכנסות ממיסים גדלות, הממשלה תוציא יותר או תפחית מיסים כל עוד היא יכולה לעמוד ביעד הגירעון. יעד ההוצאה הוא למעשה המאזן של עובדה זו ומטרתו להקשות על הממשלה להגדיל תקציבים גם אם ההכנסות גבוהות מהצפוי. פריצה חוזרת ונשנית של היעד היא כמו ויתור על בלמים ברכב. כל עוד הכביש חלק ופנוי הכל בסדר. כשהוא לא, מתחילות הצרות.
"גירעון של 3% הוא לא בהכרח בעייתי, בטח בהשוואה למדינות אחרות בעולם ובהינתן יחס החוב לתוצר הנמוך בישראל (65%). אמנם, הוצאות הממשלה על תשלומי הריבית עדיין גבוהים מדי אבל יש דרכים אחרות להפחית אותן. באוצר צריכים לנצל ביתר שאת את סביבת התשואות הנמוכה ולהנפיק כמה שיותר חוב עם קופונים נמוכים, גם אם משמעות הדבר היא עליה משמעותית בהיקף מכרזי ההחלף. אפשרות נוספת היא להנפיק אג"ח ללא קופון (מעין מק"מ לטווח ארוך) לטווחים בינוניים ארוכים תוך מתן פרמיה למשקיעים לעומת התשואה על האג"ח כאשר בסביבת התשואות הנוכחית חלק גדול מהמשקיעים ישמחו לקבל תוספת תשואה של כ-0.5% תמורת ויתור על קופונים", סיכם גרינפלד.