מיטב: כבר בראשית המיליניום, עמדה ההנהגה הסינית בפני לחץ בלתי פוסק של ההנהגה האמריקאית לבצע ייסוף של היואן. הסיבה המרכזית ללחץ היה בגידול המתמשך בעודף היצוא של סין. בתרשים משמאל, ניתן לראות כי עד בשנת 2009 נרשמה עלייה בעודף היצוא של סין לארה"ב, עד אשר הגיע לרמה המתקרבת ל-30 מיליארד דולר מדי חודש. מאז פרוץ המשבר בשלהי2008 התייצב עודף היצוא על כ-20 מיליארד דולר.
אם ההנהגה הסינית הייתה פועלת באופן ליברלי, אזי עודף היצוא היה מביא לכדי ייסוף המטבע, כנגד מטבעות הסחר. העובדה, שסין שימרה שער חליפין קבוע של 8.2765 יואנים לדולר ארה"ב, באמצעות רכישת כל כמות של דולרים הנציחה את יתרון הסחר לסין.
סין, לא עשתה זאת ללא סיבה. הכלכלה הסינית עוברת בעשור האחרון תהליך משמעותי שבו, ממדינה חקלאית היא הופכת להיות תעשייתית, תוך עלייה מהירה ברמת החיים של האזרחים השייכים לסקטור התעשייתי.
בשל העובדה, כי זו מונהגת על ידי שלטון קומוניסטי, השלטון מעוניין לספק לכל אזרחיה תנאים זהים. כלומר, לספק לעוסקים בחקלאות תשתית למעבר לענפי התעשייה. לצערה של סין, כל עוד קצב הצמיחה הוא נמוך מ-9% (ראו תרשים) אין יצירת מקומות עבודה.
על כן, קיבוע היואן אשר תמך בצמיחה, הלכה למעשה, קידם גם את מטרותיה של ההנהגה הסינית.
תוצר לוואי של ניהול מדיניות זו היה צבירת עתק של יתרות מט"ח. וכך, במקום שההנהגה הסינית תשקיע את עודף היצוא במשק, היא העדיפה לעשות זאת במשק האמריקאי, לספק לצרכן האמריקאי הלוואות בתנאים טובים, בכדי שיוכל להמשיך ולרכוש את המוצרים המיוצרים בסין.
בסוף השבוע שעבר ובראשית השבוע, קיבלו השווקים הפיננסים במחיאות כפיים את הדיווח כי הסינית מתכוונים לתת ליואן להתחזק כנגד הדולר.
האם ניתן לצפות לכך שהסינים יחזקו את המטבע שלהם בעשרות אחוזים במהלך של ימים או שבועות? ממש לא.
לפי צורת ניהול המטבע בעבר וגם לפי השבוע האחרון שבו היואן כבר מנוהל במשטר החדש, אין ספק כי יש כאן הרבה מהומה על לא מאומה. בשבוע שחלף ייוסף היואן כנגד הדולר האמריקאי ב-0.5%. שיעור זה כולל גם את הייסוף החד-פעמי של 0.43% ביום שינוי השיטה.
אין לנו ספק כי, מידת השינוי בשערו של היואן כנגד הדולר ומטבעות אחרים, תתפתח לפי האינטרסים הצרים של סין.