יתכן ונגיד בנק ישראל צריך לשלוח מכתב תודה לסופרמרקט "שופ רייט" שנמצא בניו ג’רסי. יתכן שהחנות האלמונית הזו חסכה לנגיד כאב ראש רציני בהקשר של המדיניות המוניטרית לחודשים הקרובים. מאז שהנגיד הפחית את הריבית לפני כשלושה שבועות, חזינו בעלייה חדה ומדאיגה בציפיות האינפלציה בשוק. אלו זינקו מרמה של 1.9% לערך בטווח הקצר עד לרמה של 2.7% כיום. הפחתת הריבית הוציאה מהבקבוק את השד שמפחיד את השוק יותר מכל שד אחר (אפילו יותר מהאיראנים), האינפלציה. השוק "נזכר" באפקט שהיה להפחתת הריבית האגרסיבית שהתרחשה בעת המשבר שסייעה לנו ליהנות מעלויות מימון של 0.5%. אלא שההנאות הללו גבו מחיר לא מבוטל של עלייה חדה באינפלציה, שהגיעה בשיאה לשיעור של כ 4.5% במונחים שנתיים. כנראה שבנק ישראל לא תאר לעצמו שהאפקט על הפחתת הריבית האחרונה יהיה כה מהיר וכה אגרסיבי. אבל בנק ישראל יכול להחשיב עצמו בר מזל, מאחר והוא מצא לעצמו "ישועה" בדמות אותו סופר בניו ג’רסי שהצית את פרשת ה"פסק זמן".
מה הקשר ? אז זה ככה. מי שמתייחס ל"פרשת הפסק זמן" בביטול, ראוי שיעמיד עצמו במקומו של מנהלי חברות המזון (לא רק עלית) וישקול האם כדאי להעלות את מחירי המוצרים אותם הוא מייצר ? האם שווה לקחת את הסיכון שמא לקוח ערני בצד השני של העולם (או בארץ) יבחין שהמחירים שנגבים במקום אחד שונים לחלוטין מהמחירים במקום שני ? האם יש טעם בהעלאת מחירים שעלולה לגרום לנזק כבד כל כך למוניטין של אותו יצרן / ספק ? האם יתכן שכל זה יוביל לכך שארגוני הצרכנים השונים יבחנו בשבע עיניים את המחירים של מוצרים נוספים של אותו יצרן ? לדעתנו, התשובה לכל השאלות לעיל היא שלילית. שלילית מאוד.
בעיתונות מכנים את הפרשה שהציתה את הדיון בהשוואת מחירי חטיף השוקולד כ"פרשת פסק זמן". אנחנו סבורים שניתן לכנות אותה גם בשם: "מי שחשב שהמחאה החברתית הסתיימה, שיחשוב שוב". קוראים נכבדים, המחאה כאן. היא לא נטשה אותנו, היא רק הורידה קצת פרופיל בחודשי החורף. אבל היא כאן, והיא כאן להשפיע. בעיקר על המחירים. זה לא רק חטיפי שוקולד.
ביום רביעי (22/2) פרסמה "פרטנר" את הערכת הרווח שלה לרבעון הרביעי של 2011. שלא במפתיע, "פרטנר" הודיעה שהיא נאלצת לבצע הערכה מחודשת של הסביבה העסקית שלה לאור כניסתה של "הוט" לתחום של ספקיות האינטרנט. הרי ברור שהסיבה המרכזית לכך ש"הוט" זכתה לקבל את ההיתר לפעול בתחום של אספקת שירותי האינטרנט נובע מרצונו של הרגולטור להגביר את התחרות בתחום. את כוחו שואב הרגולטור ממקורות כמו דו"ח טרכטנברג. במילים אחרות, מחאה חברתית. בנוסף להפרשה העתידית של עסקי האינטרנט, נאלצת "פרטנר" להתמודד עם תחרות מעצימה שפוגעת קשות ברווחיותה, תופעה שלא נלקחה בחשבון בתוכניות העסקיות שעשתה החברה (ומתחרותיה) לפני כמה שנים.
סביר להניח שבמקביל, הלחצים האינפלציוניים ימותנו על ידי ההתעוררות המחודשת במודעות הצרכנית בישראל. זו תשמש ככוח נגד במידה וגורמים כמו שכר הדירה, מחירי החשמל והסחורות ימשיכו לעלות. לאור זאת, השאלה שנשאלת היא : האם העלייה החדה בעקומי התשואה, לצד העובדה שציפיות האינפלציה כבר עלו מאוד אינה מבשרת על כך שהגיעה העת להאריך מחדש את המח"מ של התיק הסולידי לאחר שזה קוצר בחדות ? לא בטוח.
זאת אומרת, משקיע שאינו צופה שהאינפלציה תעלה על 2.7% בשנה הקרובה, יכול להעלות מח"מ וליהנות מתשואה שוטפת גבוהה יותר. כמה יותר גבוהה ? הפרש התשואה משנה לשנה
על העקום עומד על שיעור צנוע של 0.25%. האם פער כזה מצדיק את הארכת המח"מ ? אנחנו כאמור מסופקים לגבי זה. אנו סבורים שהן הרמה האבסולוטית והן היחסית של התשואות אינן מצדיקות עדיין את הארכת המח"מ. במידה ונתוני המקרו ימשיכו להצביע על קצב צמיחה של כ 3% ומעלה, יתכן שנמצא גם את הריבית בנקודה גבוהה יותר בעתיד הקרוב, מה שיפגע כמובן בטווחים הארוכים. ברור שסיטואציה הפוכה תשרת את הטווחים האלו. מאחר ואנו סבורים שהתנודתיות החדה בציפיות ורמת אי הודאות הגבוהה מקשים על קבלת החלטה מושכלת, אנו מעדיפים להותיר את התיק האג"חי שלנו במח"מים הקצרים עד שנחוש שהסיכוי מפצה על הסיכון.
זה לא הזמן להיות פטריוטיים: משקיעים רבים בשוק מאוכזבים מביצועיו של שוק המניות המקומי. "איך יתכן שלאחר ביצועי החסר של השוק הישראלי לעומת שווקי חו"ל ב 2011, השוק המקומי ממשיך להיגרר מאחור?" הם שואלים. להערכתנו, התשובה אינה נמצאת בביצועי המשק המקומי או באיומים הקיומיים החדשים / ישנים. התשובה נמצאת בבחינה של כמה מהחברות שמרכיבות את המדדים המובילים שביצועיהן העסקיים הושפעו ויושפעו לרעה מהמחאה החברתית ומהשינויים המבניים המוצעים במשק. למשל : חברות התקשורת שמהוות כ 13% ממדד המעו"ף ירדו בשיעורים שבין 10% - 15%. יצרני המזון שמשקלם אמנם רק כשני אחוזים במדד, ירדו בשיעורים של כ 1% - 5%.
בחישוב מהיר נמצא ששני הסקטורים האלו גרעו כ 1.7% מתשואת המדד הכולל. מה הלאה ? לא בטוח שבקנה נמצאות בשורות טובות יותר למשקיעים במדדים העיקריים בישראל. מאחר ואנו מעריכים שסקטור התקשורת והמזון ימשיכו עם התמודדויות מורכבות שיציבו בפניהן המחאה החברתית והרגולטור, סביר להניח שגם בעלי המניות של החברות בסקטורים הללו לא ירוו נחת. הוסיפו לזה את סקטור הבנקאות שכפי שכתבנו לפני כמה שבועות, ניצב בפני אתגרים לא פשוטים כתוצאה מהדרישה להגדלת הלימות ההון (כל זה עוד לפני פרסום מסקנות הועדה לבחינת התחרותיות במגזר הבנקאות), וקבלו שקרוב למחצית ממדד המעו"ף מורכב מחברות שבאופן כזה או אחר צריכות להתמודד עם שינויים משמעותיים בסביבה העסקית שלהם.
המחאה החברתית והדרישה לשינוי כללי המשחק של העולם העסקי אינה תופעה ייחודית לישראל. זוהי התופעה המרכזית ברחבי העולם המערבי, ונראה שעד שלא יתבצעו שינויים ורפורמות משמעותיות שיקטינו את הפערים החברתיים, המחאה לא תשקוט. אלא ששוקי העולם מציעים מגוון עצום של חברות שמאפשר למשקיעים לבחור את מידת החשיפה המבוקשת לפי סקטורים, איזור גיאוגרפי או ענפים.
המשק הישראלי עובר כעת תהפוכות שיתכן שבעוד כמה שנים נוכל ליהנות מהן. עד אז ועל אף סביבת המקרו היציבה, חלק לא מבוטל מהחברות יצטרכו להתאים את המודלים העסקיים שלהן לשינויים שחלים בענפיהן עם כל ההשלכות שתתלווינה לרווחיותן. בשל כך, אנו מעריכים שהמגמה שמוצגת בגרף למטה שבו מושווה מדד תל אביב 100 למדד S&P 500, עלולה להימשך. שימו לב שהנקודה שבה נפרדו שני הגרפים נמצאת בסביבות חודש יולי – אוגוסט, התקופה שבה החלה המחאה בארץ, מה שמגבה את ההערכה שתשואת החסר של השוק המקומי נובעת בשל אותם שינויים שהוזכרו לעיל .
לפיכך אנו שבים על המלצתנו מתחילת השנה לפיה תיק המניות צריך להיות מוטה באופן מובהק לשוקי חו"ל. חפשו את החברות שפועלות בשווקים המתעוררים, את החברות שמגדילות באופן עקבי את הדיבידנד אותו הן מחלקות ואת החברות שמפתחות את הטכנולוגיות שישמשו אותנו בשנים הקרובות. נגמרו החיים הקלים, מי שרוצה תשואה עודפת ייאלץ השנה לברור מאוד את אחזקותיו. ספק אם אחזקה במדד תצליח לעשות זאת. מדיניות סלקטיבית זו מיושמת בקרנות כמו ’אפסילון (D4*) מניות דיבידנד פרימיום.