הבוקר הושק "מהלך דרמטי" לבלימת יוקר המחיה: הממשלה, בשיתוף פעולה עם רשת קרפור, השיקה סל מוצרים מוזל בפיקוח. על הנייר? זה נשמע כמו בשורה לצרכן. בפועל? זה נראה כמו שיעור מאלף באיך לא לנהל כלכלה חופשית, ואיך לייצר מצג שווא של תחרות במקום לטפל בשורש הבעיה.
המכרז שבו כולם הפסידו (חוץ מאחד)
הנתון המדהים ביותר במהלך הזה הוא לא מחיר הפסטה או הקורנפלקס, אלא העובדה שרק רשת אחת - קרפור - ניגשה למכרז. כשממשלה מוציאה מכרז שאמור להקיף את כל השוק, ומוצאת את עצמה עם מציע יחיד, זו לא הצלחה; זה כישלון שוק מובנה.
איפה היו שאר השחקנים? למה רמי לוי, שופרסל או יוחננוף לא שם? התשובה כנראה טמונה בתנאים. כשיוצרים מנגנון שמתאים רק למודל עסקי מסוים (או כזה שדורש סבסוד צולב שרשתות אחרות לא מוכנות לקחת עליהן), מקבלים מונופול בחסות החוק על "הסל המוזל". תחרות של שחקן אחד היא אוקסימורון כלכלי.
ימין כלכלי? אולי בתיאוריה
קשה שלא לתהות על האירוניה. ממשלה שמצהירה השכם והערב על הסרת רגולציה, שבירת מונופולים וקידוש השוק החופשי, פועלת כאן בכלים שנלקחו היישר מהמדריך לכלכלן הסוציאליסט המתחיל.
פיקוח מחירים, גם אם הוא נעשה דרך מכרז "מרצון", הוא התערבות בוטה במנגנון המחירים. במקום להוריד מכסים, לפרק את הריכוזיות של היבואנים הגדולים ולפתוח את השוק באמת ליבוא מקביל ללא חסמים – הממשלה בוחרת בקיצור דרך פופוליסטי. היא קובעת מה יהיה בסל, כמה הוא יעלה, ואפילו מי ימכור לנו אותו. זהו לא שוק חופשי.
הצרכן ישלם את הריבית
הבעיה עם "סלים מפוקחים" היא שהם תמיד מגיעים עם תג מחיר נסתר. כל סטודנט לכלכלה שנה א’ יודע שכשאוכפים מחיר נמוך מלאכותית על מוצר א’, הקמעונאי יפצה על כך בהעלאת מחיר במוצר ב’.
התוצאה? הצרכן שקונה בדיוק את הסל הממשלתי אולי יחסוך כמה שקלים, אבל שאר הציבור יספוג את ההתייקרות בשאר המדפים. הממשלה למעשה מבצעת כאן הנדסה חברתית של סל הקניות שלנו, במקום לאפשר לתחרות אמיתית להוריד את המחירים רוחבית לכולם.
בשורה התחתונה המהלך של הממשלה וקרפור הוא פלסטר צבעוני על פצע מדמם. במקום לטפל במבנה העומק של המשק הישראלי, הממשלה מעדיפה לגזור סרט על סל מוצרים ספציפי ברשת ספציפית.
אם הממשלה באמת רוצה שוק חופשי, היא צריכה לשחרר את האחיזה, לא להדק אותה דרך מכרזים לשחקן בודד. עד שזה יקרה, נמשיך לשלם את מחיר ה"סוציאליזם החדש" – זה שמדבר ימין, אבל עושה שמאל כלכלי מובהק.