שר האנרגיה אלי כהן אמר בגלי צה"ל משהו שכולם ציפו לשמוע: "הסכם הגז עם לבנון הוא הסכם כניעה. הנושא עולה בקבינט - אנחנו בוחנים את ביטולו".
ההצהרה הזו מגיעה בדיוק בזמן המלחמה עם חיזבאללה, כשהצפון בוער והכלכלה הלבנונית קורסת. אבל האם זו באמת איום אסטרטגי, או סתם אחיזת עיניים פוליטית?
בואו נזכיר את העובדות היבשות, בלי ספינים. ההסכם הימי מ-2022 (שחתם יאיר לפיד עם תיווך אמריקני) היה בעיקרו הסכם גבול ימי. ישראל ויתרה על חלק מהשטח השנוי במחלוקת (בעיקר בלוק 9, "שדה קאנה"), בתמורה לכך שלבנון תכיר בקו שמאפשר פיתוח כריש בלי הפרעה.
חיזבאללה קיבל את זה כ"הישג", אבל בפועל - זה היה הסכם של "שקט תמורת שקט" זמני. והנה העובדה המכרעת שכולם מתעלמים ממנה: המאגר בבלוק 9 התגלה כיבש. קידוח Qana של Total Energies ב-2023 לא הניב כמות מסחרית. אפילו ב-2026, כשטוטל עוברת לבלוק 8 הסמוך, אין שום זרם גז לבנוני שממתין להתחיל.
לבנון לא הפסידה מיליארדים כי לא היו לה מיליארדים מלכתחילה. הגבול הימי? הוא כבר מסומן ומקובל בפועל. ישראל שולטת בים, כריש פועל, ואף אחד לא באמת מתכוון לחזור לקו הישן של "המחלוקת".
אז מה בדיוק מבטל ההסכם נותן לנו? לחץ כלכלי על לבנון? כמעט אפס. המדינה השכנה שקועה בחובות, ללא חשמל, והגז היחיד שמעניין אותה עכשיו הוא בלוק 8 - שגם הוא לא קשור ישירות להסכם 2022.
ביטול לא ימנע מהם לחפש שם (אלא אם כן נחליט לפתוח מחדש את כל המחלוקת הימית – צעד שידרוש גם התמודדות עם ארה"ב שתיווכה).
לחץ ביטחוני? חיזבאללה לא זקוק להסכם כדי לירות טילים. הוא עושה את זה גם עכשיו, בלי קשר ל"קו כניעה" או "קו ניצחון".
מה כן יש כאן? פוליטיקה פנימית טהורה. כהן ונתניהו עושים את מה שהם עושים הכי טוב: הופכים הסכם של "ממשלת השינוי" לסמל של "כניעה". זה נשמע חזק, זה מרגיע את בסיס הימין, וזה נותן תחושה של "עכשיו אנחנו משנים כיוון". בזמן מלחמה, כשצריך להראות "אנחנו לא פחדנים", הצהרה כזו עובדת מצוין. היא לא עולה כסף, לא דורשת פעולה מיידית, ולא באמת משנה את המציאות בשטח. בדיוק כמו הרבה הצהרות אחרות בתקופה הזו – רועמות, מדיה-פרנדליות, ובעיקר ריקות.
אבל רגע, אולי בכל זאת יש כאן משהו? אם באמת יבטלו (ולא סביר שיעשו את זה בקרוב, כי זה ייצור משבר דיפלומטי מיותר עם וושינגטון), ישראל יכולה לטעון שהגבול הימי שוב "שנוי במחלוקת". זה יוצר עמימות. לבנון, שכל כך זקוקה להשקעות זרות בגז, תצטרך להתחיל להתחנן מחדש. זה לחץ פסיכולוגי, לא כלכלי. זה אומר לחיזבאללה: "הוויתור שנתנו לכם ב-2022 – אנחנו לוקחים אותו בחזרה, כי אתם שילמתם בדם ולא בשקט". זה מסר. לא יותר.
בסופו של דבר, הצהרה כזו היא קלאסית "אחיזת עיניים" – אבל אחיזת עיניים עם מטרה. בזמן מלחמה ארוכה, כשאנחנו צריכים כל כלי דיפלומטי-תקשורתי כדי להחליש את האויב, גם דיבורים ריקים יכולים לעבוד. הם לא מחליפים ניצחון צבאי, אבל הם מוסיפים שכבה של לחץ תודעתי.
השאלה האמיתית היא לא "למה הם אומרים את זה" (ברור למה), אלא "מתי יעברו מדיבורים לביטול אמיתי – ואם בכלל כדאי". כרגע, זה נשמע כמו הבטחה בחירות מוקדמת יותר מאשר מהלך אסטרטגי. לבנון יבשה, הגבול ברור, והגז לא זורם. ביטול? נראה. עד אז – תמשיכו לשמוע הצהרות. כי במלחמה, לפעמים גם אוויר חם עושה עבודה.