שוק המט"ח המקומי ממשיך לרכז תשומת לב רבה מצד משקיעים ואנליסטים, כאשר המגמה המרכזית היא עוצמתו המתמשכת של המטבע המקומי. נכון לעכשיו, השקל רושם ייסוף משמעותי מול המטבע האמריקאי, שמאבד כ-0.7% מערכו ונסחר סביב רמה של 3.18 שקלים. התפתחות זו מעוררת מחדש את השיח בשווקים סביב השאלה: האם ומתי יבחר בנק ישראל להתערב במסחר כדי למתן את התחזקות השקל?
למרות הלחצים מצד המגזר היצואני, לא נראה כי בנק ישראל קרוב לנקודת ההתערבות. ניתן למנות שתי סיבות אסטרטגיות מרכזיות למדיניות הנוכחית:
האחת, ריסון הלחצים האינפלציוניים. אמנם נתוני האינפלציה האחרונים בישראל הצביעו על התמתנות מסוימת, אך קצב עליית המחירים השנתי עדיין חורג מהגבול העליון של יעד יציבות המחירים שקבעה הממשלה (1%-3%). במציאות כזו, שקל חזק פועל כמנגנון הגנה טבעי.
כלומר, כוח הקנייה החזק של השקל מפחית את עלויות חומרי הגלם והאנרגיה המיובאים. וגם, השקל החזק מהווה מדיניות מוניטרית משלימה: ייסוף השקל מהווה למעשה הידוק מוניטרי פסיבי, שעוזר לבנק ישראל להילחם באינפלציה מבלי להידרש בהכרח להעלאות ריבית אגרסיביות יותר.
סיבה אסטרטגית שנייה, נעוצה ביתרונות המבניים של שקל חזק למשק מוטה ייבוא. ישראל היא מדינה המאופיינת בתלות גבוהה בייבוא של מוצרי צריכה, טכנולוגיה וחומרי גלם. עוצמתו של השקל מייצרת שרשרת ערך חיובית עבור הצרכן הישראלי, כמו גלגול הוזלות (יבואנים נהנים משער חליפין נוח, המאפשר להם לגלגל את ההוזלות לצרכן הסופי ובכך לתמוך בחזרת האינפלציה למרכז תחום היעד).
או למשל שיפור רמת החיים - כוח הקנייה של הציבור אל מול העולם עולה, מה שממתן את השחיקה בשכר הריאלי.
זווית הראייה של בנק ישראל: יצוא מול פיחות עודף
על פי סקר המגמות בעסקים האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבנק ישראל בוחן מקרוב, עולה כי המגזר היצואני לא חווה פגיעה בממדים דרמטיים המאיימים על יציבות התעסוקה או הצמיחה בטווח הארוך.
נכון לעכשיו, כל עוד האינפלציה רחוקה מהגבול התחתון והיצואנים מצליחים לשמור על ראש מעל המים, הבנק רואה בייסוף כלי עזר למדיניות המוניטרית ולא כמטרד שיש לבלום.
בשורה התחתונה, השילוב בין הצורך בריסון המחירים לבין החוסן היחסי של היצואנים יוצר מרחב תמרון המאפשר לבנק ישראל להישאר "על הגדר" ולא לבזבז תחמושת בדמות רכישות מט"ח מסיביות ברמות המחירים הנוכחיות.
*הכותב הוא עורך אתר "ספונסר"*