רשות ניירות ערך חשפה היום (ג’) את המתווה לרפורמה הגדולה בדיווחי החברות – מהלך שאמור לייצר "גילוי 2.0": פחות ניירת, יותר תובנות, ובעיקר מעבר לדוח הנהלה ממוקד. אבל לצד ההבטחות ליעילות ולשיפור איכות המידע, מתגלה תמונה מורכבת הרבה יותר: רפורמה שמחד מנסה לחדש, ומאידך משאירה חורים גדולים שעלולים לפגוע דווקא במה שהשוק הכי צריך - שקיפות, דיוק ואמינות.
הסוף לעומס המידע?
יו"ר רשות ניירות ערך, ספי זינגר, צודק בטיעונו המרכזי: דוחות החברות הפכו במשך שנים ל"רשימות מכולת" עמוסות, שמקשות על משקיעים ואנליסטים לאתר את המהות. הרפורמה מציעה פתרונות אגרסיביים: ביטול דוח הדירקטוריון לטובת דוח הנהלה קצר, כתוב בגוף ראשון; חתימה אישית של מנכ"ל ודירקטוריון על פרקי פעילות מרכזיים (אחריות מוגברת); ושילוב נתונים איכותיים קדימה (KPI’s ו-Non-GAAP).
הכוונה ברורה: לעבור מדיווח בירוקרטי לדיווח אנושי, שמספר את סיפורה של החברה כפי שההנהלה רואה אותו. אלא שהשטן, כדרכו, נמצא בפרטים, ודווקא הצעדים שנועדו להקל – עלולים ליצור כר פורה לטשטוש עובדות.
הארכת זמן ודליפת מידע: המסחר הרגיש ביותר
אחד השינויים הדרמטיים ביותר הוא שינוי כללי הדיווח המיידי, תוך אימוץ דפוס אמריקאי: הוספת 24 שעות לחברות לבדיקת הנתונים לפני פרסום, וביטול חובת הדיווח על משא ומתן מהותי (והצגה רק של הסכמים חתומים).
הטיעון הרגולטורי על מניעת טעויות נשמע הגיוני, אך בשוק הון קטן ותנודתי כמו ישראל, חלון של 24 שעות הוא תקופת זמן ארוכה מדי. מידע פנימי ממשיך לזרום, והניסיון מלמד כי הרגע הרגיש ביותר לניצול מידע פנים ולמסחר אלגוריתמי הוא דווקא הפער שבין "ידיעת ההנהלה" ל"ידיעת הציבור".
יתרה מכך, ביטול חובת הדיווח על מו"מ מהותי הוא מכה אנושה לשקיפות. הוא מאפשר לחברות לנהל את העסקאות הגדולות ביותר הרחק מעין הציבור, ולחשוף אותן רק בשלב "גמור ומחייב", כשלמשקיע הקטן אין שום יכולת תגובה או השפעה על המתרחש. זהו צעד המשרת את החברה המדווחת על חשבון ציבור המשקיעים.
דוח הנהלה: כלי ניתוח או מסמך שיווק?
המעבר מדוח הדירקטוריון (שאמור לייצג את הגוף המבקר) לדוח ההנהלה (שנכתב על ידי הגוף המבוקר) הוא נקודה קריטית. כאשר ההנהלה הופכת למספרת הסיפור, קיים חשש ממשי שדוח זה יהפוך ממסמך אנליטי-ביקורתי לכלי שיווקי המציג נרטיב מלוטש.
הדבר בולט במיוחד בהכנסת נתוני KPI ומידע קדימה: מי יפקח על איכותם? מי יוודא שמדדי הביצועים לא "מעוצבים" במיוחד כדי להחמיא לחברה ברבעון ספציפי? ללא כללי סף רגולטוריים ברורים ומנגנוני בקרה מחמירים - הפוטנציאל לפרשנות יתר ול"ספין" עלול לגבור על איכות המידע המדווח.
בשורה התחתונה: התייעלות חשובה, ביצוע בעייתי. אין ספק שמערכת הדיווח הישראלית זקוקה לניעור. הרפורמה כוללת מהלכי פישוט חיוביים. אולם, כאשר הרשות יוצאת מנקודת הנחה שפחות מידע פירושו מידע טוב יותר, השאלה למי?
בניסיון להתאים את ישראל לסטנדרט האמריקאי, הרשות מחלישה את מנגנוני האיזון המקומיים ומרחיבה את חלונות הזמן הפוטנציאליים למסחר במידע פנים. התוצאה עלולה להיות דוחות יפים וממוקדים יותר, אך שקיפות פחותה בזמן אמת. אם הרשות לא תתגבר על החורים הללו באמצעות גבולות ברורים לאיכות ולדיווח המיידי המשקיעים יגלו שמצבם דווקא הורע.