נתוני הרכישות בכרטיסי אשראי לחודש נובמבר שפורסמו השבוע צריכים להטריד את מי שציפה לבשורה מכיוון בנק ישראל. הזינוק החד של 11.8% בהוצאות בכרטיסי אשראי, שהגיעו לשיא של כמעט 50 מיליארד שקל, אינו רק עדות להצלחת ימי הקניות (Shopping IL ובלאק פריידיי) אלא עדות לחוסן צרכני שמקשה על מלאכת ריסון האינפלציה.
המשוואה הכלכלית פשוטה, אך אכזרית: כשהשכר במשק עולה בקצב שנתי של 5%, כוח הקנייה של הציבור נשמר למרות עליות המחירים. התוצאה היא שוק שבו הביקושים אינם מתקררים. עבור בנק ישראל, הנתון הזה הוא נורת אזהרה. כל עוד הציבור הישראלי ממשיך לצרוך בשיעורי שיא, אין לנגיד סיבה ריאלית להפחית את הריבית. הורדת ריבית במצב של ביקושי שיא ושוק עבודה הדוק עלולה לשפוך שמן על מדורת האינפלציה.
הממשלה לא עוזרת, הצרכן לא עוצר
הבעיה מחריפה כאשר מסתכלים על התמונה הגדולה. בנק ישראל מוצא את עצמו בודד במערכה המוניטרית. מצד אחד, תקציב הביטחון המנופח והגירעון הממשלתי דוחפים את החוב כלפי מעלה; מצד שני, הצרכן הפרטי מסרב להוריד הילוך.
חגיגת הקניות של נובמבר מוכיחה שהריבית הנוכחית, הגבוהה במונחים של העשור האחרון, עדיין לא השיגה את אפקט הצינון המיוחל. כשהישראלים מוציאים כ-50 מיליארד שקל בחודש, הם מאותתים לוועדה המוניטרית: "אנחנו יכולים לספוג את זה".
שורה תחתונה: מחיר האופוריה
הקריאות להורדת ריבית כדי להקל על נוטלי המשכנתאות והעסקים הקטנים הן מוצדקות חברתית, אך נתקלות בקיר המציאות הכלכלית. אי אפשר לצפות לריבית נמוכה כשכל הפרמטרים מראים על עודף ביקוש: צריכה פרטית בשיא: 49.62 מיליארד שקל של רכישות; לחצי שכר: עלייה של 5% שמתגלגלת למחירי השירותים והמוצרים; חוסר ריסון פיסקלי: תקציב מדינה שאינו מעודד התייעלות.
הנגיד כבר הבהיר כי ההורדות ריבית שהחלו יהיו מדודות, השאלה עד כמה.
מי שמחפש את הסיבה להשארת הריבית ברמתה הגבוהה, לא צריך להביט רק לעבר לשכת הנגיד בירושלים. הוא יכול למצוא אותה בנתוני האשראי של נובמבר. עד שהצריכה לא תתמתן והשכר לא יתייצב, מחיר הכסף בישראל יישאר גבוה.