הודעת ההתפטרות המהירה של רון אבידן, בקושי ארבעה חודשים לאחר שנכנס ללשכת המנכ"ל של קבוצת עזריאלי , הוסברה רשמית בקלישאת "נסיבות אישיות". אלא שבעולם העסקי, במיוחד כשמדובר בחברה ציבורית בשווי עתק, כיסוי דק כזה שקוף יותר מזכוכיות קומת משרדים בקניון.
הבעיה היא לא רק ההתפטרות אלא הדרך שבה היא הוסברה. בהיעדר שקיפות, הזירה מתמלאת בהשערות: לוחמה קרה בין המנכ"ל ליו"ר, מעורבות יתר של דנה עזריאלי בניהול השוטף, והגבלת סמכויות שהפכה את המנכ"ל למנהל למחצה. גורמים בשוק אומרים כי עוד עם מינויו הכתובת היתה על הקיר. אבל מה שנאמר בלחש במסדרונות הופך במהרה לגרסה הרשמית בעיני השוק: לא אבידן לא הסתדר עם "הנסיבות האישיות" שלו, אלא עם נסיבות אחרות, אלה של בעלת השליטה.
אבל כאן מתעוררת שאלה חמורה יותר. האם רשות ניירות ערך מוכנה להמשיך ולעצום עיניים? חברה ציבורית מחויבת לספק גילוי נאות לבעלי המניות ולציבור, לא להסתתר מאחורי מסך עשן. אם מנכ"ל עוזב לאחר חודשים ספורים, המשקיעים זכאים לדעת אם מדובר במשבר אישי או במשבר ניהולי עמוק בין ההנהלה לדירקטוריון.
הרי בסופו של יום, חברה ציבורית אינה יכולה להתנהל כחצר פרטית של בעלת שליטה. כשדמות דומיננטית כמו דנה עזריאלי לוקחת לעצמה גם את תפקיד המנכ"ל בפועל, בלי שכר נוסף אמנם אך עם שליטה מוחלטת, המסר לשוק ברור: שקיפות היא בגדר המלצה בלבד, ומנגנוני הממשל התאגידי קיימים בעיקר על הנייר.
השאלה שנותרה פתוחה, והיא די קריטית, היא אם הרגולטור ימשיך לאפשר לחברה בשווי עשרות מיליארדים לנהל את עצמה לפי כללי בית משפחת עזריאלי , או שידרוש הסברים אמיתיים, שקיפות מלאה, ותשובות שמגיעות לא מתוך "נסיבות אישיות" אלא מתוך אחריות ציבורית.
ובינתיים, במקום תשובות ברורות, מה שמקבלים המשקיעים זה בעיקר ניחושים: עד כמה גדול הקרע בצמרת, מי באמת קובע את סדר היום, והאם מנכ"ל יכול בכלל לנהל תחת נוכחות כה שוטפת של בעלת השליטה. שקיפות? כנראה שבקניון של עזריאלי תמצאו ממנה הרבה יותר מאשר בדו"חות הבורסאיים.