שוקי ההון מעריכים כי הפד יוריד את הריבית פעם אחת בלבד השנה, לנוכח אינפלציה מתונה ועמדה ניצית מצד היו"ר ג’רום פאוול, ששוקל מחדש את יעד ה־2% כאינדיקטור ארוך טווח. הנשיא טראמפ לעומת זאת, דורש הורדות ריבית כמו באירופה ובסין ומבקר את פאוול על גישתו הנוקשה. המתח הזה מדגיש את הפער בין גישת הפד הזהירה והקונצנזואלית לבין סגנון ההנהגה הישיר והכוחני של טראמפ - עימות נדיר בין ראשי המדיניות הפיסקלית והמוניטרית של ארה"ב.
בתחילת שנות ה־80, יו"ר הפד פול וולקר נקט במדיניות תקיפה ולא פופולרית של העלאת ריבית חדה כדי לבלום את האינפלציה, ללא התחשבות בתהליכים של שקיפות וקונצנזוס. יורשיו, ובראשם אלן גרינספן ובן ברננקי, הנהיגו גישה שקולה יותר שהתמקדה בתהליך, שקיפות והכוונה עתידית, מתוך מטרה להבטיח עצמאות הבנק המרכזי, לצמצם תנודתיות ולהגביר את הוודאות בשווקים. כיום, הפד פועל בזהירות ובשיתוף פעולה, תוך שמירה על עצמאותו, מה שהופך אותו למהוסס ותגובתי יותר, בעיני מבקריו, אך יציב ומרגיע בעיני הגישה המקצועית והטכנוקרטית.
ממשל טראמפ נוקט בגישה לא שגרתית שמעדיפה פעולה מהירה וערעור על הסדר הקיים לקידום מטרות אסטרטגיות, בעיקר דרך מדיניות סחר מגינה ובילטרלית. בניגוד למוסכמות הרב־צדדיות של העשורים האחרונים, הממשל מרוכז בהובלה ישירה של מו"מ, תוך שימוש במכסים ככלי גיאופוליטי, במיוחד מול סין. הכאוס שנוצר אינו סימן לחוסר אסטרטגיה, אלא תוצאה של גישה שנועדה לבחון גבולות תוך כדי תנועה - במקום לבנות מדיניות על סמך קונצנזוס טכנוקרטי.
סגנון קביעת המדיניות של טראמפ ופאוול מציגים גישות מנוגדות: פאוול שואף ליציבות ולהוזלת עלות ההון, בעוד שטראמפ מעלה אותה דרך יצירת אי־ודאות ותנודתיות בשווקים. אף שגישה זהירה ושקופה כמו של הפד סייעה להורדת ריביות, היא גם תרמה ליצירת בועות חוזרות בנכסים. מנגד, הטקטיקות של טראמפ, על אף שהן עלולות להעלות את עלות ההון בטווח הקצר, עשויות לשבור תלות בצריכה ממומנת בחוב ולהחזיר את הכלכלה למודל יציב יותר של ייצור ויצוא. שני הצדדים, כך נטען, יכולים ללמוד זה מזה - משום שבסופו של דבר נדרש שיתוף פעולה בין המדיניות הפיסקלית והמוניטרית.
*הכותב הוא משנה למנהל ההשקעות הראשי וראש תחום אג"ח, נויברגר ברמן, חברת ניהול השקעות גלובלית בבעלות פרטית*