לעיתים, ההבדל בין כלכלה מתפקדת לשבר פיננסי טמון בשקט שבין השורות. לא במדדים, לא בכותרות, אלא בשאלה אחת קריטית: האם למי שמחזיק במושכות המדיניות המוניטרית יש חופש אמיתי לפעול לטובת הציבור או שהוא כבול בלחצים פוליטיים, בתקציבים קואליציוניים, בחדשות הערב. את השאלה הזו, בישראל שלפני כעשור וחצי, היה קל מדי להשיב עליה בשלילה.
למה? משום שעד לשנת 2010, בנק ישראל פעל מתוקף פקודת בנק ישראל מ-1954, מסמך מיושן שלא הבטיח עצמאות מוניטרית מלאה, לא קבע מטרה חוקית ברורה לשמירה על יציבות מחירים, ולא הסדיר מנגנון מוסדי ברור לקבלת החלטות. שר האוצר, לפחות פורמלית, היה בעל יכולת השפעה נרחבת על הבנק, והנגיד עצמו לא היה מוגן באופן מוסדי מהתערבויות.
עד שבא סטנלי פישר.
כהונתו של פישר כנגיד בנק ישראל (2005–2013) תיזכר בציבור בעיקר בזכות ניהולו המיומן את המשבר הפיננסי העולמי, הורדות הריבית המדויקות, ופעולות מוניטריות נועזות. אבל תרומה גדולה לא פחות, אשר לא הופיעה אז בציטוטי ריבית או דירוגי אשראי אך היא זו שנבחנת כיום באמת: העמקת עקרון העצמאות של הבנק המרכזי, וקידום חוק בנק ישראל החדש שהתקבל ב-2010.
לאורך שנים בנק ישראל פעל אמנם כמוסד מקצועי אך חסר מבנה סטטוטורי עצמאי יציב. סמכויות הנגיד לא היו מוגדרות בחוק ויכולת ההתנגדות ללחצים ממשלתיים הייתה, לכל היותר, שברירית. במילים אחרות, למוסד שנדרש לשמור על היציבות המוניטרית של מדינה שלמה, לא הייתה הקרקע החוקית הנחוצה כדי לבצע את תפקידו ללא מורא.
סטנלי פישר שינה את כל זה.
בשקט ובנחישות, פישר דחף לרפורמה שהפכה את בנק ישראל למוסד עצמאי באמת עם מטרה חוקית מוגדרת (שמירה על יציבות מחירים), עם מועצה מוניטרית מקצועית ולא אישית, עם שקיפות, כללי אתיקה, וחומת הפרדה ברורה בין הבנק לבין הממשלה. במקום להיאבק על ריביות, פישר נאבק על מבנה. במקום לנהל מדיניות לפי מצב רוח קואליציוני, הוא עיגן אותה בתוך מנגנון מקצועי שאינו תלוי פוליטיקה.
היום, בדיעבד, החוק הזה הוא מה שאיפשר לישראל להתמודד טוב יותר עם אתגרים מוניטריים של השנים האחרונות. הוא העוגן שמגן על הכלכלה מפני אינפלציה לא מרוסנת או הרפתקאות פופוליסטיות. והוא אחת הסיבות לכך שהקהילה הפיננסית הבינלאומית ממשיכה להאמין בכלכלה הישראלית, גם כשהפוליטיקה המקומית גועשת.
באמצעות החוק הזה, מנע פישר זחילה שקטה של הפוליטיקה אל לב המדיניות הכלכלית. פישר נלחם על המובן מאליו שעד אז לא היה מובן מאליו כלל: שהריבית לא תקבע במשרד ראש הממשלה, אלא על ידי מומחים מקצועיים שפועלים לטובת הכלל.
לאחרונה נשמעו קולות מצד פוליטיקאים שמעגנות את המורשת של פישר אל תוך ההווה, כאשר העצות מהטריבונה לנגיד לגבי גובה הריבית שנשמעו היטב לאחרונה, על פניו, מאתגרת את עצמאות בנק ישראל. אלא שהעצמאות של הבנק למעשה חקוקה בחוק וזו בדיוק מורשתו של סטנלי פישר. הוא בנה אותה. הניח לה יסודות. והבטיח שהיא תשרוד גם כשילכו ויבואו ממשלות, תקציבים ורוחות פוליטיות.
מול עולם סוער, אינפלציה גואה ומשברים תכופים, המערכת הפיננסית הישראלית יכולה לעמוד יציבה בזכות העובדה שיש לה עוגן, שאותו הטיל אחד ושמו סטנלי פישר.
יהי זכרו ברוך.