סין הגיבה להעלאת המכסים של טראמפ שנכנסו לתוקף הלילה בצעדים משלה, כולל הטלת מכסים נגדיים על סחורות אמריקאיות בשיעור של 84%. גם באירופה הגיבו בהעלאת מכסים בשיעור של 25% על תוצרת אמריקאית כתגובה לכניסתם לתקוף של המכסים בארה"ב.
התשואה על האג"ח האמריקאיות ל-10 שנים עולה ל-4.4% כשישנו חשש שסין תמשיך לממכור את אחזקותיה באג"ח האמריקאיות (שמוערכות בהיקף של 761 מיליארד דולר), מה שמוסיף שכבה נוספת של לחץ לשווקים, שכן מהלך כזה עלול לערער את שוק האג"ח, להעלות את התשואות ולפגוע בכלכלה האמריקאית.
"או שתהיה רגיעה מסויימת לפחות, או שהפד יתערב בשוק ובפרט באם יגברו הדיבורים על חוסר תפקוד/ חוסר נזילות של שוק האג"ח", אמר שמואל קצביאן, אסטרטג השווקים של בנק דיסקונט. "בניגוד למלחמת המכסים שבה קשה לומר מתי תהיה נקודת רגיעה ברורה והדבר תלוי בפעולות וצעדי הנגד של הממשלות השונות – בשוק האג"ח לפד יהיה קל יותר להתערב ולהשפיע באם יהיה צורך ולכן נקודת הרגיעה קרובה יותר להערכתנו.
אם יתברר שהסינים מאוד מעורבים בשוק האג"ח ומוכרים אג"ח ממשלת ארה"ב – הפד יכנס באופן חזק ומשמעותי או לפחות יאותת/ יצהיר על כך".
אז האם יש מנצחים במלחמת הסחר הזו, ואיך יורדים מהעץ?
כשהנזק מתפזר על פני שותפות הסחר המרכזיות של המעצמות בעולם קשה לזהות מנצחים. מבחינתה של ארה"ב, טראמפ טוען שהמכסים יגנו על התעשייה המקומית ויחזירו מקומות עבודה, אבל בפועל, הצרכנים האמריקאים החל מהיום משלמים יותר עבור מוצרים מיובאים, והחקלאים והיצרנים שתלויים בייצוא לסין נפגעים ממכסי התגובה.
אם סין תמכור אג"ח, הריבית על החוב האמריקאי תעלה, מה שיקשה על מימון הגירעון. קצביאן מציי כי הבנק הפד מחזיק אג"ח ממשלתי בהיקף של 4.2 טריליון דולר, כלומר פי כ-5.5 מאשר האחזקות של הסינים. הפד יכול להגדיל את הרכישות באופן מהותי ולספוג בקלות את כל ההיצע הסיני. למעשה אם הפד קונה את כל האג"ח הממשלתי שהסינים מחזיקים הוא בסך הכל יחזור להיקף האחזקות שהיה לו בספטמבר 2023 ועדיין במצב כזה הוא יחזיק אג"ח בהיקף נמוך משמעותית מאשר במחצית הראשונה של 2022. במילים אחרות: אם מלחמת הסחר עוברת גם לתחום הפיננסי (מכירת אג"ח ממשלת ארה"ב ע"י סין) – סביר להניח שהפד יתערב ובהחלט יש לו יכולת להתערב", אמר קצביאן.
מבחינתה של סין, הכלכלה שכבר מאטה, סופגת מכה מהירידה בייצוא לארה"ב, שוק מרכזי עבורה. מצד שני, סין יכולה לנצל את הדומיננטיות שלה בשרשראות אספקה (כמו מתכות נדירות) כדי להכאיב לארה"ב, אבל זה עלול לפגוע גם בה עצמה בטווח הארוך אם חברות יעבירו ייצור למדינות אחרות.
מבחינת שאר העולם, מדינות כמו קנדה, מקסיקו והאיחוד האירופי נקלעו לאש הצולבת, והצמיחה הגלובלית נפגעת כתוצאה מהשיבושים בסחר. עם זאת, מדינות כמו וייטנאם או תאילנד עשויות להרוויח זמנית כחלופות לייצור שמוסט מסין.
בקיצור, כולם מפסידים משהו, וה’ניצחון’ תלוי במי יכול לעמוד בכאב יותר זמן. מלחמות סחר כמו אלה יוצרות יותר מפסידים ממנצחים, כי הן מעלות מחירים, מפחיתות יעילות כלכלית ומגבירות אי-ודאות. מהצד השני, קשה לארה"ב להתחרות עם תנאי הייצור בסין, הזכויות שאין לעובדים, ההתערבות במטבע והאמינות שמוטלת בספק.
איך יורדים מהעץ? פשרה. כי אף צד לא רוצה להיראות כמי שנכנע. הדרך הישירה היא הסכם סחר חדש. זה קרה ב-2020 עם "הסכם שלב א’", שבו סין התחייבה לקנות יותר מוצרים אמריקאיים בתמורה להפחתת מכסים. משהו דומה יכול לקרות שוב, אבל זה דורש מוכנות להתגמש משני הצדדים, וטראמפ ובייג’ינג נראים כעת נחושים יותר להסלים מאשר להתפשר.
אם הנזק הכלכלי יגבר (מיתון, אבטלה, נפילות בשווקים), הצדדים עשויים להפחית מכסים בשקט בלי להודות בכישלון. סין כבר הראתה בעבר גישה של תגובה מתונה יחסית כדי למזער נזק עצמי. ארה"ב יכולה להמשיך במדיניות של "ניתוק" מסין (decoupling) על ידי העברת ייצור למדינות ידידותיות, וסין יכולה להסתמך יותר על שוק פנימי או שותפות אחרות (כמו יוזמת "דרך המשי").