הבית הלבן רעד, והעולם צפה בתדהמה: ב-28 בפברואר 2025, מה שהיה אמור להיות מפגש דיפלומטי שגרתי בין נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, לנשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, הפך לזירת התנגשות חסרת תקדים. מילים קשות נזרקו לחלל האוויר, ומסיבת עיתונאים מתוכננת נקטעה באיבה. בין קירותיו הלבנים של הבית הלבן התפוצצה מחלוקת שהדיה נשמעו מקייב ועד מוסקבה, והעמידה את היחסים בין וושינגטון לאוקראינה על סף תהום. מה שאמור היה להסתיים בהסכם על מינרלים נדירים ותמיכה במלחמה, הפך במהירות למופע של אגו, כוח וחילוקי דעות דרמטיים.
הפגישה נועדה במקור לקדם הסכם כלכלי שבו ארה"ב תקבל גישה למשאבי מינרלים נדירים באוקראינה (חומרים קריטיים לייצור טכנולוגיה מתקדמת) בתמורה להמשך תמיכה במלחמה נגד רוסיה. זלנסקי הגיע לוושינגטון בתקווה לשמור על תמיכת ארה"ב, בעוד טראמפ, מאז כניסתו לתפקיד, הביע ספקנות גוברת לגבי המעורבות האמריקאית במלחמה והעדיף גישה של "שלום מהיר" דרך משא ומתן עם רוסיה.
ההתנגשות התלקחה כשזלנסקי דחה את התנאים שהציב טראמפ, בטענה שהם עלולים לפגוע בריבונות אוקראינה ולהשאיר אותה חשופה לאיומים עתידיים מרוסיה. טראמפ, מצידו, ראה בדחייה הזו חוסר כבוד וחוסר הכרת תודה, במיוחד לאור הסיוע האמריקאי המשמעותי. במהלך הפגישה, טראמפ וסגנו, ג’יי די ואנס, תקפו את זלנסקי בטענות שהוא "לא מודה מספיק" ומסכן את העולם במלחמת עולם שלישית בכך שהוא מסרב להתפשר עם רוסיה.
טראמפ ידוע בסגנון ישיר ולעיתים תוקפני, במיוחד כשהוא מרגיש שהצד השני לא נותן לו את הכבוד שהוא חושב שמגיע לו. הוא תפס את סירובו של זלנסקי לחתום על ההסכם כהתרסה אישית, והגיב בהתקפה חריפה תוך שימוש במונחים כמו "חוסר כבוד לארה"ב" ו"חוסר נכונות לשלום". ההתנגשות הובילה לביטול מסיבת עיתונאים משותפת, גירוש זלנסקי מהבית הלבן ולקרע גלוי ביחסים. בפוסט ב-Truth Social לאחר הפגישה, הוא כתב שזלנסקי "לא מוכן לשלום" ו"פגע בכבוד הבית הלבן".
מאז חזרתו לנשיאות, טראמפ נוקט קו שונה מהממשל הקודם – פחות דגש על תמיכה צבאית בלתי מוגבלת באוקראינה ויותר נטייה להפוך את ארה"ב למתווכת ניטרלית בין אוקראינה לרוסיה. הוא רואה במלחמה כדבר שצריך לסיים מהר, גם אם זה אומר ויתורים מצד אוקראינה. זלנסקי, לעומת זאת, דורש ערבויות ביטחוניות חזקות נגד רוסיה, מה שמתנגש עם גישתו של טראמפ.
מעבר לכך, טראמפ נתון ללחץ מהבסיס הרפובליקני שלו, שחלקו מתנגד להמשך הסיוע לאוקראינה ורואה בו בזבוז כספי משלם המסים. התקיפות שלו נגד זלנסקי עשויות להיות גם מופע לקהל הזה, שבו הוא מוכיח שהוא לא "רכרוכי" ולא נכנע ללחץ של בעלי ברית זרים.
ישנן השערות שטראמפ נוטה יותר לטובת רוסיה, בין השאר בגלל יחסיו האישיים עם ולדימיר פוטין והימנעותו מלבקר אותו ישירות. התקפותיו על זלנסקי הדהדו מסרים שפוטין הדהד בעצמו (כמו הטענה שזלנסקי "דיקטטור" כי לא קיים בחירות בזמן מלחמה), מה שהוביל לביקורת שהוא משרת את האינטרסים של הקרמלין.
זלנסקי אולי היה צודק כאשר התרעם מול הצגת הדברים הזו, אך לא בהכרח היה חכם כאשר ענה לטראמפ והדגיש שרוסיה היא התוקפן ושאוקראינה נלחמת על חירותה. לאחר הפגישה הוא אמר בראיון ל-Fox News שהוויכוח "לא טוב לשני הצדדים", אך סירב להתנצל. התקרית עוררה תמיכה רחבה בו באוקראינה ובאירופה, שם מנהיגים כמו עמנואל מקרון וקיר סטארמר גינו את התנהלות טראמפ והביעו סולידריות עם אוקראינה.
המהלך של טראמפ על זלנסקי משקף שילוב של אגו אישי, שינוי אסטרטגי במדיניות החוץ האמריקאית, ולחצים פוליטיים פנימיים. מבחינת טראמפ, זו הייתה הזדמנות להראות שהוא שולט במשחק ולא נרדם בשמירה על האינטרסים האמריקאיים כפי שהוא תופס אותם, ושוק המניות הפגין עליות חדות של כ-1.5% לאחר האירועים.
מבחינת זלנסקי ואוקראינה, זה היה קו אדום – סירוב להיכנע לתנאים שנראים להם כוויתור על עצמאותם. התוצאה היא קרע משמעותי ביחסי ארה"ב-אוקראינה, שעשוי להוביל את אירופה לקחת תפקיד גדול יותר בתמיכה בקייב, בעוד טראמפ עשוי לנסות לכפות הסכם שלום שנוי במחלוקת עם רוסיה.
בזמן שמעמדה של אירופה עומד למבחן מול טראמפ, בני בריתה של ארה"ב, כולל ישראל, צריכים לקחת בחשבון את הגישה הבלתי צפויה של הנשיא האמריקאי למדיניות חוץ. בעוד שטראמפ עשוי לנקוט במדיניות לא צפויה או לדרוש יותר מישראל בתמורה לתמיכה, הוא הוכיח בעבר מחויבות ליחסים בין המדינות. עם זאת, קשה שלא לשאול האם בישראל, כמו כל בעלת ברית אחרת, צריכים להיערך לאפשרות לשינויים בגישה האמריקאית תחת טראמפ?