תושבי הרצליה ניסו לטרפד הקמה של פרויקט מגורים לדיור בר השגה לטווח ארוך בסמוך אליהם ברח׳ דן שומרון, אולם ועדת הערר שדנה במקרה החליטה לדחות את הטענות, והתכנית שאישרה העירייה תישאר בתוקף. את היזם ייצגו עוה"ד ענת בירן ואור מור.
הוועדה דנה בערר שהגישו התושבים נגד אישור תכנית הר/מק/2367 בוועדה המקומית, לבניית מבנה לדיור בר השגה בן 8 קומות מעל עמודים ובו 30 יח״ד להשכרה ארוכת טווח של 15 שנה לבני המקום.
הוועדה המקומית טענה כי התכנית מגדירה שימוש למגורים להשכרה ארוכת טווח של 15 שנה, בסביבה איכותית ומגוונת, לזוגות ומשפחות צעירות בני הרצליה, במחירים מוזלים ומפוקחים. על סמך המדיניות לעודד יחידות דיור להשכרה נחקקה התוספת השישית לחוק והוראות שונות בתיקון 101, המסמיכות את הוועדה המקומית לאשר תכניות המגדילות באופן משמעותי את זכויות הבניה למגורים.
היזם שמקדם את התכנית טען כי מדובר במקרה קלאסי של Nimby – Not in my back yard, בו העוררים אינם מוכנים כי יבנו לידם פרויקט שמטרתו לשמש את כלל הציבור.
בנוגע לטענות של העוררים בנוגע לחריגה של התכנית משלבי הביצוע שנקבעו בתכנית הקודמת (הר/160), טענה עו״ד בירן כי בהחלטת הוועדה המחוזית משנת 2012 אושר שינוי השלביות, וכי יש לדחות את הטענות בנושא זה.
העוררים טענו כי ישנה אי חוקיות בהתקשרות של היזם עם העירייה. לדברי עו״ד ענת בירן, שייצגה את היזם, ״המחוקק אישר את התוספת השישית לחוק במטרה לתמרץ בעלי קרקע פרטיים להקים דיור בהישג יד. אין כל הנחיה או הוראה המונעת את ההתקשרות של היזם עם העירייה, וכי התוספת השישית לחוק לא מחייבת עריכת הסכם בין הרשות ליזם. עצם ההסכם רק מכפיף את היזם למגבלות נוספות שהתוספת השישית אינה מחייבת אותן. מדובר בשכונה מבוססת הנלחמת על מנת להשאיר את המצב הקיים ולהדיר אוכלוסיות חלשות מסביבתה. מדובר בתופעה שאין לתת לה יד. במקום שתושבי המקום יחבקו ויאמצו את הפרויקט המבורך, הם פועלים בדיוק באופן ההפוך."
כמו כן ביקש היזם לדחות את טענות העוררים לפיהן על הוועדה המקומית לסרב לתכנית משום שהיא חושפת אותה לתביעות פיצויים בהתאם לסעיף 197 לחוק, שכן ״קבלת טיעון זה ימנע כל קידום תכנית בכל חלקי הארץ, שכן בכל תכנית עלולה הוועדה המקומית להיחשף לתביעות״.
ועדת הערר ציינה בהחלטתה לדחות את הערר כי אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה המקומית, זאת לאור התרומה הציבורית החשובה שבתכנית.