בעלים פרטיים רכשו במשותף מגרש בפתח תקווה ולימים בנו עליו בניין מגורים ובו 10 דירות. 2 מבעלי הדירות, הגישו בקשה לפטור מתשלום היטל השבחה בהתאם לסעיף 19(ג)(1) לחוק לפיו ניתן לקבל פטור מתשלום היטל השבחה במקרה שבו מדובר בהיתר לבנייה/הרחבה של דירת מגורים, אשר שטחה הכולל אינו עולה על 140 מ"ר, והיא עתידה לשמש את המחזיק במקרקעין או קרובו למגוריו או למגורי קרובו משך זמן שאינו פחות מארבע שנים מגמר הבניה ועד מכירתה.
הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה סירבה לתן הפטור בנימוק כי הפטור על פי סעיף 19(ג)(1) הנו פטור למקרקעין/חלקה ולא למחזיק בה, ומשכך לשיטתה ניתן לתת פטור אחד בלבד לחלקה כולה ולא פטור לכל אחד מהמחזיקים כמבוקש.
האם הפטור מהיטל השבחה הקבוע בסעיף 19(ג)(1) הנו פטור אחד לחלקה (יהיה גודלה אשר יהיה) או שמא מדובר בפטור שניתן לכל אחד מהמחזיקים העומדים בתנאי הסעיף, זוהי השאלה שהגיעה עד לפתחו של בית המשפט העליון והוכרעה לאחרונה במסגרת דיון נוסף שהתקיים בה.
כאמור, עמדת הועדה המקומית הייתה כי הפטור הניתן הנו פטור אחד לחלקה. בעלי הזכויות ערערו על החלטה זו לבית המשפט השלום. בית משפט השלום דחה את עמדת הועדה המקומית וקבע כי כל אחד משני הזוגות שהגישו בקשה לפטור יהיו זכאים לקבלו.
הועדה המקומית ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, בפסק הדין התהפכה קביעתו של בית המשפט ובדעת רוב נדחתה עמדת בעלי הקרקע ונקבע כי הפטור הנו פטור אחד בלבד לחלקת מקרקעין אחת. על פסק הדין הנ"ל הגישו הבעלים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
כל שופטי העליון היו בדעה כי יש ליתן רשות ערעור, שכן לשון הסעיף מאפשרת את שתי הפרשנויות שהוצעו.
הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה הגישה בקשה לקיום דיון נוסף, אליה ביקשו 16 רשויות מקומיות להצטרף אף הן. כן, ביקש בית המשפט העליון לקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה (על אף שבמסגרת הליכים קודמים הודיע על אי התייצבותו).
הרשויות המקומיות והיועץ המשפטי לממשלה חזרו והתנגדו למתן הפטור במקרה דנן ובכלל וציינו בבקשתם את חששם מההשלכות התקציביות של מתן הפטור וכן את חששה כי מתן הפטור יאפשר מניפולציות שיגרמו להתחמקות מתשלום היטל השבחה. הועדות המקומיות חזרו וצידדו בעמדה כי יש ליתן פטור אחד לחלקת מקרקעין, יהיה גודלה אשר יהיה.
בעלי הקרקע טענו מנגד כי הועדות המקומיות לא הוכיחו את טענתם בדבר פגיעה תקציבית נטענת אגב מתן הפטור. כן, טענו בעלי הקרקע כי שנים קודם להלכת צרי ניתנו פטורים כאמור, ולא הוכחה כל קריסה כלכלית של מי מהרשויות.
המשיבים התנגדו לטיעון ולפיו הם מהווים קבוצת רכישה, אך הוסיפו וטענו כי אין מקום לשלול גם מחבר קבוצת רכישה את הפטור הנ"ל.
בית המשפט קיים דיון חוזר בטענות הצדדים והיום הורה על דחיית טענות הועדות המקומיות, כך שלמעשה פסק דינו של בית המשפט העליון נותר על כנו – נדחתה עמדת הרשויות המקומיות ונקבע כי יש להחיל בעניינו את הפטור המבוקש לכל אחד ממחזיקי המקרקעין ובלבד שהם אינם בני משפחה. בית המשפט העליון בדעת רוב קבע, בין היתר, כי קביעה זו מתיישבת עם תכלית הפטור.
מתן פטור לכל אחד ממחזיקי המקרקעין יאפשר את פיתוח המקרקעין לתועלתו האישית והחברתית, ייצור וודאות וקלות ביישומו (שכן לא ברור איך יתחלק אילו היה פטור אחד לחלקה כולה) ויביא לשיוון במס (שכן אין כל רלוונטיות אם אדם מחזיק לבדו במקרקעין או במשותף עם אחרים).
באשר לניצול לרעה של הפטור קיבל בית המשפט את עמדת בעלי הקרקע כי בחוק נקבעו תנאים לצורך קבלת הפטור המקטינים את החשש מפני ניצול הפטור לרעה ועשיית שימוש מסחרי בו.
באשר לטיעון התקציבי, דחה בית המשפט את עמדת הרשויות המקומיות וקבע כי לא הוצגה כל תשתית ראייתית בעניין ולפיכך נותרה ספקולטיבית. בנוסף נקבע כי מתן פטורים היה נהוג כבר בעבר לפני הלכת צרי כך שלא ניתן לקבל את הטענה בדבר השלכות כלכליות המצדיקות לבדן לאמץ את עמדת הרשויות המקומיות.
בית המשפט קבע כי בעניינו לא מתעוררות שאלות בקשר לקבוצת רוכשים וקבוצת רכישה וכשאלו יונחו בפני בית המשפט הנכבד יבחנו נסיבות המקרה שם לגופם.
את בעלי הקרקע ייצגו עו"ד שמואל שוב, עו"ד הילה לביא יתים ועו"ד אורית סאסי את הועדה המקומית לתכנון ולבנייה פתח תקווה ייצג עו"ד קובי ברכה.