מדינת ישראל פוגעת במשקים שמנסים לממש את היעד החשוב של הגדלת מספר הישראלים שעובדים בחקלאות, כך אומר מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות, אילן אשל. בעוד שמעל כל בימה קוראים לחקלאים להגדיל את מספר העובדים הישראלים, מי שעושים זאת מוצאים עצמם נפגעים.
לדברי אשל, בהסכם להעסקת עובדים זרים בחקלאות נקבע שהחקלאים יקלטו 300 עובדים ישראלים בשנה לעבודה בחקלאות כדי לצמצם את הצורך בעובדים תאילנדים. מציאת ישראלים שרוצים לעבוד בחקלאות אינה משימה פשוטה גם כך, אולם המדינה מציבה תנאים שמקשים עליה עוד יותר. כך למשל בן קיבוץ שרוצה לעבוד בענפי החקלאות במשק שלו אינו מוכר ועל הקיבוץ למצוא "פתרונות יצירתיים" כמו החלפת עובדים עם קיבוץ אחר. זוהי מגבלה מיותרת – על כולם לעודד בנים ובנות שבוחרים לפנות לחקלאות ולהפוך אותם למודל לחיקוי.
במסגרת ההסכם נקבע עוד שמעסיקי עובדים זרים יקבלו מענק בשיעור של 40% להכנסת מיכון חקלאי בתמורה להסכמתם לצמצם במספר העובדים שהם זכאים להם.
לדברי אשל, מספר מצומצם של קיבוצים כמו יוטבתה, יראון ושדה אליהו ויתרו מראש על זכאותם לעובדים זרים בעיקר מתוך שיקולים ערכיים של עבודה ישראלית. הם מוצאים פתרונות שונים בעונות שבהם נדרש כוח אדם כמו גיוס זמני של סטודנטים. זו דוגמה ומופת לרוח ציונית במאה ה-21.
במקום לקבל תגמולים חיוביים, אותם קיבוצים נענשים כעת ומקבלים מענק בשיעור של 20% בלבד למיכון החקלאי, אומר אשל. הייתי מצפה מהרשויות שיעלו על נס קיבוצים אלו, כשהמינימום הוא לתת זכויות מלאות כאילו הם העסיקו עובדים זרים. מדובר בסכום זעום וזניח מבחינת המדינה, אך הוא חשוב לקיבוצים ומשמעותי עוד יותר מבחינה ערכית.