בתום דיון ממושך אישרה מליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה). 50 חברי כנסת תמכו ו 44 התנגדו.
מוצע לקבוע הוראת שעה לפיה תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 יהיה תקציב דו-שנתי שיכלול את הוצאות הממשלה לכל אחת מהשנים האמורות. כוון שהתקציב יהיה תקציב דו-שנתי הכולל שתי שנות תקציב מלאות, מוצע לקבוע מנגנון "התכנסות", לפיו הממשלה תגיש לכנסת עד ליום 1.1.17 דוח לעניין קיום או קיום הפרשים וועדת הכספים תקיים דיון על הדוח האמור. כן מוצע שהממשלה תכין תכנית מאזנת לכיסוי יתרת ההפרש ההוצאות או הפרש הגירעון, לאחר התייעצות עם ועדת הכספים. עוד מוצע שאם לאחר שבוצעו כל הפועלות או חלק מהפעולות לפי התכנית המאזנת והממשלה לא הניחה על שולחן הכנסת את אישורה לעניין אותן פעולות – יהיה עליה להגיש תקציב חדש לשנת 2018 עד לסוף חודש ינואר 2018 והיום הקובע לעניין אותו תקציב והתפזרות הכנסת אם התקציב לא יאושר יהיה 30.3.18.
בדברי ההסבר להצעה צויין כי "לצד היתרונות הגלומים בשיטת התקצוב הדו– שנתי, הכוללים, בין השאר, יצירת יחס הגיוני יותר בין שלבי תכנון התקציב לביצועו, יצירת ודאות גדולה יותר למשרדי הממשלה, חיזוק היציבות הפוליטית ופינוי משאבים ניהוליים לחשיבה אסטרטגית, טומנת בחובה שיטת התקצוב הדו–שנתי חסרונות אפשריים, בעיקר בשל הקושי בקביעת תחזיות ואומדנים לצורך בניית התקציב, הן בצד הוצאות הממשלה והן בצד הכנסותיה, והשלכותיהן הנרחבות של הטעויות בתחזיות האמורות.
הכנת תקציב דו–שנתי דורשת הכנת תחזיות לכ– 32 חודשים לעומת תקציב חד–שנתי שבמסגרתו מתבצעות תחזיות לכ– 20 חודשים. ככל שהתחזיות נעשות לתקופה ארוכה יותר כך גדלה הסבירות שיחולו טעויות חיזוי."
יו"ר ועדת כספים ח"כ משה גפני הציג את ההצעה ואמר: הפעם יש התייחסות שונה לעניין מאשר הייתה קודם. קודם היה תקציב דו-שנתי, שהוא תקציב לשנתיים, שנה ועוד שנה, זה לא תקציב לשנים 2017 ו-2018, אלא זה תקציב לכל אחת מהשנים הללו בנפרד. ההצבעה היא יחד, אבל התקציבים הם תקציבים נפרדים, בניגוד למה שהיה בשנים קודמות ובתקציבים דו-שנתיים קודמים, הפעם יש התייחסות למעבר, שבין 2017 ל-2018. פעם הכנסת הייתה מאשרת את התקציב הדו-שנתי והכנסת יוצאת מהעניין, והפעם זה יהיה אחרת. הנושא הזה של התקציב הדו-שנתי בכלל שנוי במחלוקת. שנוי במחלוקת בתוך הקואליציה, שנוי במחלוקת בתוך האופוזיציה. הוא דבר שמייצר יציבות שלטונית ופוליטית. הוא מייצר יציבות, שיש לה גם ערך כלכלי, לא רק ערך של יציבות מדינית יש לזה גם ערך כלכלי, אבל יש לזה חסרונות, שהוכחו כחסרונות בעייתיים, שצריך להתמודד עמם.
דעתי האישית שלא צריך תקציב דו-שנתי, אבל אני חתום על הסכם קואליציוני, זו גם הייתה עמדתו של שר האוצר, אנחנו ישבנו יחד בישיבה, עם ראש הממשלה, והוא אמר: אכן אני חתום על הסכם קואליציוני, ואני אכבד את זה, וזאת תמונת המצב. יש לזה מעלות, אמרתי, הסברתי גם למה. יש לזה חסרונות. לו זה היה תלוי רק בי, היה מגיע תקציב חד-שנתי. אבל זה לא תלוי רק בי, אני חלק ממערכת.
ח"כ אראל מרגלית: אני רוצה להזכיר לעצמנו מה היה לנו פעם אחרונה כשהיה תקציב דו-שנתי ולדבר על זה בצורה הגלויה ביותר. ראש הממשלה – בניגוד לדעתו של יושב-ראש ועדת כספים, משה גפני, בניגוד לדעתו של שר האוצר, כחלון – מביא תקציב דו-שנתי, בניגוד מוחלט לאינטרס הכלכלי של המשק ובמטרה אחת, של שרידות פוליטית, שהיא מעל הכול. כשאנחנו שואלים את עצמנו ומסתכלים מה קרה בפעם האחרונה במדינת ישראל כשהיה תקציב דו-שנתי אנחנו רואים שהמשק הגיע לגירעון של 50 מיליארד שקל, וכשהגיעו ל-50 מיליארד שקל, זה כמו שאתה פתאום סוטה מהכביש כשאתה נוסע מאוד מאוד מהר, היו צריכים לעשות סטייה נגדית. ובאותה סטייה נגדית – שהייתה כרוכה בהעלאת המע"מ, שזה מס שפוגע מאוד בשכבות המתקשות יותר, וקיצוץ הקצבאות מרגע לרגע, שמאוד פגע בחלקים שלמים באוכלוסייה – הבאנו ל-50,000 משפחות שנפגעו ובתוך הדירוג שהל ה-OECD הגיעו באותה שנה מתחת לקו העוני.
ח"כ ג’מאל זחאלקה: אנחנו דנו מספר פעמים בהמצאה המוזרה הזאת של תקציב דו-שנתי, שאין לה, כפי שנאמר, אח ורע בעולם. היא נוטלת מהפרלמנט את הזכות לדיון בזמן סביר בתקציב, במיוחד בימים אלה שיש בהם שינויים כל כך גדולים בכלכלה. מה שנשמע היום הגיוני, וצריך לעשות ומתבקש, יתברר בעוד שנה כדבר פאסה וצריך משהו אחר. הכלכלה משתנה מהר, החיים משתנים מהר, קצב החיים משתנה מהר, ולכן אם בעבר היה נכון לעשות תקציב שנתי, היום עוד יותר חשוב לעשות תקציב שנתי. התקציב הדו-שנתי הוא רצון של איש אחד – בנימין נתניהו. לא שמעתי מישהו בכנסת גם מהקואליציה או מהאופוזיציה שאמר שזה רעיון טוב, והגן עליו שהוא מאמין בו. לא שמעתי אף שר מהליכוד אפילו שאמר שזה הדבר הנכון לעשות, כעמדתו הוא, לא כעמדת הממשלה וכמביא דבריו של בנימין נתניהו.
ח"כ מיקי לוי: תקציב דו-שנתי הוא תקציב רע למדינת ישראל. הוא תקציב רע למשק הישראלי ולכלכלה הישראלית. זוהי החלטה פוליטית, לא שום החלטה אחרת. אין בצידה שכל, אין בצידה ייעוד, אין בצידה חשיבה כלכלית, אין בצידה שום דבר מלבד דבר אחד - הישרדותו הפוליטית של ראש הממשלה אדוני. זוהי החלטה פוליטית, אפילו לא החלטה פיסקלית.
הרי אי-אפשר לדעת מה היו השינויים בשדה הכלכלי בעולם הגדול, על אחת כמה וכמה לא בכלכלה הישראלית. אי-אפשר לדעת מה היו השינויים הגאו-פוליטיים בעולם. אי-אפשר לדעת מה יהיה השינוי בתמונה המקרו-כלכלית העולמית והמקומית."אי-אפשר לדעת מה יהיו מחירי הסחורות. אי-אפשר לדעת מה יהיו מחירי הדלקים. אי-אפשר לדעת, לא עלינו חלילה, האם תפרוץ מלחמה או לא תפרוץ מלחמה. הרי אי-אפשר לדעת כלום.
וזה לא תקציב דו-שנתי, אדוני, זה תקציב תלת-שנתי אם אנשים כאן לא שמו לב. אנחנו מדברים על 17’–18’, אבל כאן אנשים שוכחים שאם הממשלה הזו תשרוד, בחירות אמורות להיות ביוני 2019. אז מה יעשו? תקציב לשישה חודשים?
ח"כ אילן גילאון: התקציב הדו-שנתי הוא גזירה אכזרית לכל אותן שכבות מוחלשות שנשאו עיניים אל שר האוצר כחלון בבחירות האחרונות ונתנו בו את אמונם. משמעות התקציב הזה היא הישרדות ואורך נשימה לממשלת נתניהו, ותו לא. אין בו כל בשורה ללמעלה מחצי מיליון ילדים בישראל החיים בעוני, ואין בו בשורה לאדם העובד. כל זה קורה כשברקע מתכוון השר לתת להטבות מס שערורייתיות לחברות הגדולות ולעשירים. התקציב הזה רע ולא לגיטימי, ועל הציבור להשמיע את קולו ומחאתו נגדו ונגד הממשלה שמעבירה אותו.
ח"כ מנואל טרכטנברג: העניין הזה זה נולד ב-2009 מתוך כורח, מכיוון שזו היתה בשנת בחירות והמדינה התנהלה ללא תקציב, ואמרו: אוקיי, בוא נעשה כבר תקציב לשנה הזאת, שממילא לא עשינו בשנה הקודמת, וכבר נשליך על השנה הבאה. אבל הכורח הפך לשיטה, ויתרה מזאת, ראש הממשלה בזמנו לא התלהב מהרעיון הזה, כי ראש הממשלה אכן הבין – או אולי עדיין מבין בענייני כלכלה, לפחות אז הוא כן הראה שהוא מבין. וזה הפך עם הזמן לכלי שבעיני ראש הממשלה יש לו תועלת פוליטית משוערת, משוערת – כי במדינת ישראל אף פעם לא נפלה ממשלה כתוצאה מהתמודדות לא מוצלחת עם תקציב. אם יש סדקים בקואליציה, אז ברור הוא שגם תקציב לא יהיה, וממשלות נופלות, אבל לא בשל התקציב ממשלות נופלות.
מה החשש הגדול שלי? שזה יתקבע במדינת ישראל מכאן ואילך, כנגד מה שקורה בכל העולם. אנחנו נתנהל על פי זה, ויום אחד נתעורר ונגיד: איך הגענו לאיוולת הזאת? ומישהו ינסה לכתוב את ההיסטוריה, לפתוח את ספר ההיסטוריה ויגיד: כן, כי אתה יודע, לראש הממשלה יש איזשהו חישוב; וכאן אני רוצה להוסיף מילה, שאני לא הוצאתי מפי עד היום בכנסת הזאת, וזאת מילת ביקורת חריפה לשר האוצר. שר האוצר, שאני מחשיב אותו כידיד, ואני בעוונותיי הרבים אפילו הרשיתי לעצמי לייעץ לו או לנסות לסייע לו, כי אני מאמין שמדינת ישראל אין לנו בלתה, ולכן צריך לעשות את הטוב ביותר, גם אם אני באופוזיציה. אבל שר האוצר, על זה לא נעמדת על הרגליים האחוריות? מה, ראש הממשלה היה מפרק את הממשלה וזורק אותך מהממשלה אם היית עומד על זכותה של מדינת ישראל להתנהל מקצועית כפי שצריך? מישהו היה מעז לעשות לך את זה? אז למה? כל המשרד שלך, כולם בדעה אחת, ואתה נכנע לראש הממשלה על זה? למה? בוא תקום ותסביר את זה.
ח"כ אורלי לוי אבקסיס: כאשר הוצא החוק הזה של התקציב הדו-שנתי, חשבתי שזו טעות, כנראה שלא הבנתי יותר מהאחרים, כי גם האחרים חשבתי שזו טעות. אולי היחידי שראה בזה יתרון היה ראש הממשלה. אבל היתרון שלו לא היה מהפן הכלכלי, בטח לא מהפן החברתי, אלא מהרצון שלו לשרוד פוליטית. והתקציב הדו-שנתי בעצם מאפשר לו לשרוד פוליטית עד מרץ 2019. עכשיו, זו הייתה מטרתו – לטוב ולרע, אתה יכול להסכים עם זה ואתה יכול לא להסכים עם זה.
השאלה שלי היא אחרת: מדוע שר האוצר לא דאג שהאחריות שלו תבוא לידי ביטוי גם בהתנהלות שלו?
לציבור חסר אבא. לציבור חסר אותו מבוגר שיגיד לו וינסוך עליו את הביטחון הזה שאנחנו פה מעבר לשיקולים הפוליטיים; אנחנו פה כי אנחנו רוצים לעשות משהו טוב בשבילך. אנחנו פה כי אנחנו בשליחות. זה כבר לא קיים. והציבור הזה נמצא במצב שהוא לא הגיוני ושהוא לא בר-פתרון, כי מי שיכול לפתור אותו נמצא בתוך בית המשוגעים שעליו דיבר שר האוצר: רגע לפני אשפוז.