"תולעת המחשב stuxnet שהתגלתה כור האירני בבושהר היא קוד עויין הידוע לקהילת מומחי אבטחת המידע כבר 5 חודשים. התולעת פגעה במחשבים בכל העולם, לרבות בארה"ב, הודו, צרפת, קובה, פקיסטן, רוסיה ובלארוס, אולם רק כאשר פגעה במחשבים באירן התעורר ההד התקשורתי לגביה" כך אומר שי בליצבלאו, מנכ"ל מגלן טכנולוגיות הגנת מידע, מומחה ללוחמת מידע מודיעין רשת בינלאומי.
לדברי בליצבלאו: "עד ה- 19 יולי 2010 פירסמו הסוכנות האמריקאית ללוחמה קיברנטית והן חברת מיקרוסופט דו"חות בנושא והסברים כיצד להתמודד עם הקוד העוין. בתחילת חודש אוגוסט 2010 כבר נדבקו אלפי מחשבים בעולם. היות והקוד העוין רלוונטי לבקרים תעשייתיים, רוב הגופים שנדבקו היו תשתיות לאומיות או תשתיות חיוניות מקומיות. קצב ההדבקה לא היה שונה מקצב וירוסים ותולעי רשת אחרות שאנו מכירים".
בליצבלאו דוחה את הטענה כי בהכרח מדובר בארגונים בינלאומיים ללוחמת מידע שפיתחו את התולעת ואומר, "ניתוח טכני של קוד הסטוקסנט על ידי מומחי מגלן מעלה כי מדובר בקוד עוין מתוכנן היטב עם פונקציות מתוחכמות אולם בה בעת חסרים לו אלמנטים כה רבים שספק אם הכותב פעל מתוך מתודת ותפיסות עולם טכנו-מודיעיניות מעמיקות. הקוד חסר רכיבי הטמנת מודיעין-רשת רבים, שמפאת סוגיות בטחון מידע ניתן לציין רק אחדים: התקשורת של הקוד מבוססת פרוטוקול תקשורת סטנדרטי שאינו מוצפן, אין רכיבי הסתרת תעבורה והטמנת הדלת האחורית פשוטה. הקוד חתום בחתימה דיגיטלית מזויפת, הליך שאינו טריוויאלי לביצוע אך בהחלט מוכר מספר שנים והוצג בכנסי האקרים רבים. לשם כתיבת הקוד נדרשים שלושה אמצעים פשוטים וזמינים : תוכנה ובקר תעשייתי של סימנס אותו אפשר לקנות ב ebay וכמעט בכל מעבדת מחשבים, הכרות עם מערכות SCADA וידע ב- SQL".
אז כיצד בכל זאת נוצר הספין התקשורתי סביב התולעת? לדברי בליצבלאו, "ב- 13 בספטמבר חוקר בשם ראלף לנגר מחברה קטנה מהמבורג, פירסם עדכוני חדשות והערכות לפיהן מדינה עומדת מאחורי שתילת התולעת באירן. מספר ימים אחר כך הציג לנגר את הניתוח שלו לגבי התולעת בכנס גדול בוושינגטון ומכאן הסיפור על התולעת שנשלחה על ידי מדינות לפגוע בכור באירן צבר תאוצה מדהימה והופיע בכלי התקשורת ברחבי העולם".
"אין כל ספק כי לפנינו קוד עוין חכם אולם מומחי אבטחת מידע בכל העולם מרימים גבה נוכח ’הפלא’ הטכני שכבר נדון ומוכר לכולם זה חודשים ובפרט נוכח ההצתה המאוחרת שמכה גלים בכל העולם אליה נקשרים סיפורי בדים דמיוניים", מסכם בליצבלאו.