אחד הענפים הבולטים בשנים האחרונות בבורסה המקומית הינו ענף הנפט, אשר התאגידים הפועלים בו מאוגדים באמצעות שותפות מוגבלת ציבורית. בימים האחרונים ניתנה החלטה שיפוטית בעלת משמעות מבחינת יכולת של שותף כללי סורר לפעול למען פירוקה של שותפות. במסגרת מאבק משפטי שמתנהל בין בעלי יחידות השתתפות מן הציבור לשותף הכללי בשותפות שדות נפט, אשר נמחקה ממסחר לפני מספר שנים וקדחה בעברה 2 קידוחים למטרות פטרוליום בים התיכון, הגיש השותף הכללי בקשה לפירוק השותפות מתוך כוונה לחמוק מקיום דיון בבקשה לאישור תביעה נגזרת שהוגשה כנגדו וכנגד נושאי המשרה בו וצדדים שלישיים.
בהחלטתו מיום 07.10.2015 נתן כב’ השופט דוד מינץ מבית המשפט המחוזי בירושלים, דחה מינץ בקשה שהגיש השותף הכללי של שדות נפט, למנות לה בעל תפקיד (בדומה למפרק זמני). זאת, על אף שבתיקי פירוק, בקשות למינוי בעל תפקיד זמני נדחות רק לעתים רחוקות יחסית. המשיבים לבקשה, שבעמדתם צידד בית המשפט ונציגת כונס הנכסים הרשמי, היו שלושה בעלי יחידות השתתפות מקרב הציבור, אשר יוצגו על ידי עורכי הדין אסף רז יהונתן ינאי ממשרד עורכי הדין ינאי ושות’.
בהחלטתו, מינץ מפרט בדיוק רב כיצד ניתן לפרק שותפות מוגבלת, וכתמונת ראי – כיצד לא ניתן לפרקה. זאת, לאחר שעמד בהרחבה על ההבדלים שבין חברה בע"מ לבין שותפות, בכל הקשור לדיני הפירוק. בהחלטה נקבע כי מכיוון שבקשת הפירוק עוסקת בעניין פנימי שבין השותפים לבין עצמם הנובע מדיני השותפויות היא הוגשה לבית המשפט הלא נכון (בית משפט של חדלות פרעון) ולכן היא "אינה יכולה לעמוד".
השותפויות המוגבלות הציבוריות בישראל, אשר גייסו מיליארדי שקלים חדשים ממשקיעים מן הציבור ואשר חולשות על הפרויקטים המרכזיים בתחום חיפושי הנפט והגז במשק הישראלי, הוכפפו רק לאחרונה, בתיקון 5 לפקודת השותפויות, לדיני ממשל תאגידי הדומים לאלו החלים על חברות ציבוריות.
ההחלטה ניתנה לאחר שבתחילת ספטמבר, הגישה חברת השותף הכללי בשותפות שדות נפט חיפושים (1992) - שותפות מוגבלת, בקשה לבית המשפט המחוזי בירושלים לפרק את השותפות וזאת תחת הוראות פקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975. יחד עם בקשת הפירוק, הגיש השותף הכללי גם בקשה למנות לשותפות בעל תפקיד (בדומה לבקשה למינוי מפרק זמני, המוגשת לעתים קרובות יחד עם בקשה למינוי מפרק לחברה). מול השותף הכללי, התייצבו שלושה בעלי יחידות השתתפות, אשר מתנגדים לפירוק ואשר הגישו בקשה, ראשונה מסוגה, לאישור תביעה נגזרת בשם שותפות ציבורית מוגבלת, נגד השותף הכללי ונתבעים נוספים.
כפי שעולה מן ההחלטה, בקשת הפירוק לא הוגשה כדין בנסיבות העניין. בניגוד לחברות, המפורקות תמיד על ידי בית המשפט (אלא אם נכנסו לתהליך של פירוק מרצון), ושלעתים קרובות נושיהן הם אלו המגישים את בקשת הפירוק נגדן – הרי סיום חייהן של שותפויות יכול להתבצע בשלושה סוגי הליכים, נפרדים לחלוטין זה מזה: הראשון, פירוק על ידי השותפים עצמם, ללא מעורבות של בית משפט; השני, פירוק על ידי בית המשפט, אך זאת לבקשת השותפים בלבד (ולא, למשל, לבקשת נושה של השותפות); השלישי, פשיטת רגל (בקשה כזו יכול להגיש גם נושה). שני ההליכים הראשונים מוסדרים בפקודת השותפויות וההליך השלישי מוסדר בפקודת פשיטת הרגל.
במקרה הנדון, קבע מינץ שהשותפות אינה חדלת פרעון וגם מבקש הפירוק (השותף הכללי) לא טען, הלכה למעשה, שהיא חדלת פרעון. בהתאם לכך, הבקשה לא הוגשה לפי דיני פשיטת הרגל. מבקש הפירוק פנה איפוא אל הסוג השני של הליך, כאמור לעיל – פירוק על ידי בית המשפט לבקשת שותף.
בית המשפט מציין, כי הבקשה למינוי בעל תפקיד כפופה לבקשה העיקרית בתיק, שהיא בקשת הפירוק. כלומר, אם סיכויי הבקשה העיקרית נמוכים, כי אז גם אין לקבל את הבקשה למינוי בעל תפקיד. זאת, בדומה למבחנים הקיימים בדין האזרחי הכללי בעניין מתן סעד זמני (מבחן סיכויי ההליך העיקרי, שלצדו מבחן מאזן הנוחות). אשר על כן, פונה בית המשפט לניתוח סיכויי בקשת הפירוק – וקובע כי סיכוייה קלושים.
לדברי בית המשפט, אף אחת מהעילות המנויות בפקודת השותפויות, שעליהן נשענה הבקשה לפירוק השותפות, לא התקיימה במקרה הנדון. בית המשפט מציין כי העילות השונות, כגון פירוק מחמת חוסר-יכולת להמשיך לנהל את השותפות עקב חילוקי דעות בין השותפים, אינם רלוונטיים להליך זה, שכן מדובר כאן במחלוקת לגיטימית בין שותפים, שפתרונה אינו ראוי שיעשה במסגרת הליך פירוק. במקום זאת, יש "לנסות לנהל עסק תוך כדי ניהולו כעסק פעיל חי ותוסס" (סעיף 27 להחלטה).
בית המשפט אף ניתח את בקשת הפירוק לפי דיני פשיטת רגל (אף על פי שכאמור, לא הוגשה כלל תחת דינים אלו), ומוצא כי גם במסגרת זו, דין הבקשה להידחות.
לבסוף בית המשפט שב וציין, כי לאור העובדה שהמעורבים השונים בשותפות (בעיקרם השותף הכללי ומולו בעלי יחידות ההשתתפות מקרב הציבור) נתונים ב"מחלוקת כנה" באשר לאופן השימוש בנכסי השותפות (סעיף 38 להחלטה); וכן לאור קיומה של התביעה הנגזרת שהוגשה על ידי בעלי היחידות – בית המשפט שלפירוק אינו האכסניה הראויה לבירור המחלוקות.
בית המשפט דחה את הבקשה והטיל על השותף הכללי לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך של 10,000 ש"ח. [פר"ק 20212-09-15]