"תקציב איננו מספרים", אמר אתמול (א’) שר האוצר משה כחלון וידע היטב על מה הוא מדבר. גלובס מוסר כי הצעת התקציב שכחלון יגיש מחרתיים לאישור הממשלה לא נראית טוב ברמת המספרים.
יעד הגירעון (2.9%) גבוה בכמעט 50% מהיעד הקבוע בחוק. תחזיות הצמיחה (יותר מ-3%) נראות אופטימיות מדי מול החולשה בייצוא, הירידה בפדיון וההאטה הכללית בצמיחת המשק שירדה לקצב של 2% ברבעון השני.
תוסיפו לכך את הקיצוץ הרוחבי של 3% בתקציבי הפעילות של המשרדים, קיצוץ שיפגע בוודאות בצמיחה - ותקבלו אוסף מספרים שכל שר אוצר היה שמח להצניע והיה מעדיף להסתיר.
מה שמדאיג הוא שתמונת המצב הלא-מלבבת הזו היא אופטימית יחסית, כיוון שהיא מתעלמת מכמה עננות שחורות שמרחפות עדיין מעל התקציב.
1. העננה הראשונה היא הביטחונית. המספרים בתקציב - שכאמור אינם יפים במיוחד - עשויים להתכער במידה ניכרת כשיוכרע המאבק על גובה תקציב הביטחון. לאף אחד אין עדיין מושג מתי יוחלט אם ליישם את דו"ח לוקר. לא מן הנמנע שזה יקרה רק בעוד כמה חודשים. בינתיים, בצעד חריג, רשמו באוצר על דעת עצמם 55 מיליארד שקל בתקציב הביטחון ל-2016.
המספר הזה הוא לא פחות מ-Wishful thinking אוצרי: שר הביטחון כבר הודיע כי לא יסתפק בשקל פחות מ-62. יחסי הכוחות וחולשותיו הביטחוניסטיות של ראש הממשלה ידועים. תקציב הביטחון עמד בשנתיים האחרונות על 57 מיליארד שקל - מכל הסיבות האלה קשה לראות כיצד ייסגר הפער הדרמטי בין יעלון לכחלון בלי שתקציב הביטחון יגדל בכמה מיליארדים טובים ויגרור יחד איתו את הגירעון התקציבי הרחק מעבר ל-3% ועמוק לתוך מחוזות חוסר האחריות הפיסקאלי.
2. העננה השנייה היא תביעות השרים שמאיימים להתנגד לתקציב. חלק מהם, כמו שר הרווחה חיים כץ, חושבים שהם חצי שר ביטחון ודורשים מיליארדים. אחרים, כמו אריה דרעי, נלחמים על הפטור ממוצרי יסוד שהובטח בהסכמים הקואליציוניים ויש גם כאלה שמוכנים להסתפק בהישגים צנועים יחסית, כמו השר לביטחון פנים גלעד ארדן שדורש תוספת של חצי מיליארד שקל.
שרים אחרים כמו נפתלי בנט מתכוונים להילחם נגד הקיצוץ הרוחבי בתקציבי משרדיהם. ההנחות המוקדמות באוצר דיברו על רוב מוצק של 12 שרים שיתמכו בתקציב. נכון להיום חלק מהשמות ה"בטוחים" מאיימים להצביע נגד התקציב, מה שאומר שלאוצר מחכה מערכה קשה בממשלה וסביר להניח שגם כאן ייעשו ויתורים.
שורש הבעיה היא בוויתורים מרחיקי הלכת שנעשו במהלך המו"מ הקואליציוני. הסכומים שהובטחו למפלגות הן אבן ריחיים על צוואר האוצר. נערי אגף תקציבים הפגינו גמישות מרשימה בניסיונות להשתחרר מהמשא באמצעות תרגילים יצירתיים ועדיין היעד שנקבע - דחיית 40% מהסכומים ל-2017 - נראה שאפתני ובלתי ישים.
יש באוצר מי שמאשים את ח"כ זאב אלקין, שניהל את המו"מ הקואליציוני, בכך שנרדם בשמירה כשפיזר צ’קים ב-8 מיליארד שקל בלי שבדק אם יש להם כיסוי. אלקין טוען להגנתו כי גורמים בכירים אוצר הטעו אותו כשאמרו לו ש"באוצר יש מספיק כסף".
3. העננה השלישית מגיעה היישר מבנק ישראל. נגידת בנק ישראל ד"ר קרנית פלוג שפכה אתמול מים צוננים על התקציב. הביקורת של פלוג הייתה חריפה ורב-שכבתית.
ברמת המיקרו היא חזרה על הטענות נגד רישום הוצאות בתחום הדיור (פינוי מחנות צה"ל, מענקי גג ותוכניות מחיר למשתכן) כהוצאות שמחוץ לתקציב. אילו ההוצאות היו נרשמות בתקציב כדרישת פלוג, הגירעון התקציבי ב-2016 היה גבוה בכחצי אחוז.
גם ללא התוספות האלה הזהירה פלוג כי יחס החוב לתוצר של ישראל צפוי לעלות ב-2016 מעל לרמה הנוכחית של 67%. למעשה, מזהירה פלוג שכבר ב-2015 צפוי יחס החוב תוצר לעלות מ-67% ל-67.6%.
יחס חוב-תוצר הוא הכלי המרכזי המקובל בעולם למדידת בריאותה של כלכלת מדינה. זה הציון הקובע בתעודה שמעניקים שוקי ההון והאשראי לקברניטי המשק. בין 2003 ל-2010 הצליחו ממשלות ישראל להוריד את יחס החוב מ-95% כמעט לפחות מ-70% - ולכן נהנית כיום ישראל מעלויות גיוס הון קרובות לאלו של ארה"ב. הכללים הפיסקליים ל-2015 ול-2016 ישונו - זה כבר ברור.
כשמוסיפים לכך את האזהרות של פלוג על היפוך המגמה ביחס החוב-תוצר ברור שגובר הסיכון שסוכנויות דירוג האשראי יוציאו כרטיס צהוב לממשלת ישראל. לכחלון יש סיבה טובה לדאגה שדווקא משמרתו תיזכר כתחילתה של תקופה רעה במשק. זה רחוק כמובן מלהזכיר את הקדנציה הקטסטרופלית של סילבן שלום - אבל אלה בהחלט אורות אדומים.
מעבר לאזהרות הקונקרטיות שהשמיעה, היה לפלוג משהו חשוב מאוד לומר ברמה העקרונית: מדינת ישראל מוציאה על אזרחיה 150 מיליארד שקל בשנה פחות ממה שמצופה ממדינת OECD. פלוג הגיעה למספר הבלתי נתפס הזה מהשוואת ההוצאה האזרחית במדינת ישראל להוצאה האזרחית הממוצעת במדינות OECD, לאחר הפחתת תשלומי הריבית הגבוהים יחסית שמשלמת ישראל (ראו תרשים בתחתית הכתבה).
נכון ל-2014 ההוצאה האזרחית בישראל עמדה על 30.8% תוצר לעומת ממוצע OECD שעמד על 43.3%. הסכום הזה מעמיד בפרופורציה את מלחמות התקציב שמתנהלות בסופו של דבר על עוד 3 או 4 מיליארדים לביטחון ועוד קיצוץ רוחבי של 2 או 3%. הוא מעמיד בפרופורציה גם את כל מי שתולה בתקציב הביטחון את כל האשמה בקיפוח התקציבים האזרחיים.
כחלון אינו אשם במציאות הזו - הוא דווקא מנסה לשנות אותה. הבעיה כאן מונחת לפתחו של ראש הממשלה, שרואה בהקטנת הממשלה את אחד מהישגיו העיקריים לאורך השנים.
4. בסביבתו של שר האוצר משדרים אופטימיות, למרות השמים המקדירים. מדברים שם על תקציב אחראי ושקול שמביא עמו תקווה אמיתית לשינויים מבניים במשק, מנועי צמיחה וצמצום פערים. "נכון", מודים שם, "היינו מעדיפים יעד גירעון נמוך יותר, אבל בהתחשב באילוצים מדובר ביעד גירעון סביר ואחראי". באוצר מאמינים שיצליחו לבלום את הגירעון לפני קו ה-3%, אפילו אם תקציב הביטחון יגדל בעוד כמה מיליארדים.
"3 מיליארד שקל זה לא סכום שאגף תקציבים לא יודע לספוג - זה לא מה שיביא לפריצת הכללים", אומר בכיר לשעבר באוצר. גם עצירת השיפור ביחס החוב תוצר איננה כה נוראית, אם מדובר בדשדוש זמני. בטווח הבינוני תולים באוצר תקוות בגז ומאמינים שההכנסות מייצוא הגז יכולות לחולל מפנה. בינתיים הם תולים תקוות בהקלות שיביאו לזירוז חיבור המפעלים לגז טבעי.
ומה באשר לקריאות הנגידה להעלות מסים? "כחלון מאמין בהרחבת בסיס המס ולא בהעלאות מסים", אומרים בסביבתו. התקווה להרחבת בסיס המס מגיעה משלושה מקורות. הראשון הוא הגז. השני הוא דוח לוקר והמלצותיו לקצר את שירות החובה, להנהיג שכר דיפרנציאלי בצבא ולהמיר את הפנסיות במענקים. המקור השלישי הוא הרפורמות שבחוק ההסדרים.
לעומת קודמו יאיר לפיד, שהעדיף שלא להתעמת עם מגזרים, כחלון אינו בוחל במאבקים ציבוריים: מול הלובי החקלאי (הרפורמה בפטם, בדגה ובגבינות הצאן), יבואני המזון (רפורמת הקורנפלקס) ההסתדרות הרפואית וחברות הביטוח (ביטוחי הבריאות), בעלי השליטה בחברה לישראל (ששינסקי 2), הבנקים ובנק ישראל (מאגר דירוג האשראי וגיוסי ההון לחברות האשראי) ומאבקים קטנים יותר מול השכירים החזקים במשק (הפחתת תקרת המס להפקדות לפנסיה) והמגזר הדתי לאומי (עמותות השירות הלאומי). עכשיו רק נותר לראות מה מכל זה יישאר בתקציב אחרי שיעבור בממשלה ובכנסת.