חברת קידוחי נפט וגז אמריקאית תובעת את המדינה וטוענת: היינו מראשוני היזמים שביקשו לחפש גז בים התיכון, אך המדינה מנעה זאת וחילקה רישיונות קידוח רק למקורבים.
גרינברג פטרוליום קומפני, שביצעה בהצלחה מאז אמצע שנות השבעים קידוחי נפט וגז בכל רחבי העולם, יוצאת נגד טענת המדינה ומונופול הגז שבאמצע העשור הקודם אף חברה זרה כמעט לא היתה מעוניינת לקדוח במימי ישראל, ורק חברות המונופול הסכימו ליטול על עצמן את הסיכון.
בתביעה שהוגשה לאחרונה לביהמ"ש המחוזי בירושלים טוענת חברת האנרגיה האמריקנית כי בקשתה לקדוח באזורים סמוכים לאזורים שבהם נמצאו לבסוף מאגרי תמר ולוויתן נדחתה בעקביות לאורך כמה שנים מטעמים תמוהים ולא ענייניים, בזמן שחברות אחרות, דוגמת דלק ונובל אנרג’י, זכו לשת"פ פורה מטעם המדינה. עוד טוענת החברה כי משרד התשתיות הדליף למתחריה סודות מקצועיים שלה, דוגמת מפות שבהן סומנו מאגרי גז פוטנציאליים במזרח הים התיכון.
הממצאים שפורסמו אתמול בדו"ח מבקר המדינה בנוגע להעדר מדיניות ברורה של משרד התשתיות זה שנים בנוגע לחלוקת רישיונות קידוח ימיים, כמו גם הספק שמביע המבקר בנוגע ליכולתם של רוב רובם של בעלי הרישיונות למצוא גז טבעי במעבה הים, לא הפתיעו את ד"ר ג’ק גרינברג, איש עסקים יהודי-אמריקאי, הבעלים של חברת Grynberg Petroleum Company, שביצעה בעשרות השנים האחרונות מאות קידוחי נפט וגז מוצלחים בצפון אמריקה, אירופה, אפריקה ואסיה.
בתביעה שהוגשה לאחרונה לבית המשפט המחוזי בירושלים על ידי ד"ר גרינברג והחברה שבבעלותו נכתב: "במדינת ישראל בכלל ובענף האנרגיה הישראלית בפרט – כללי המשחק אינם הוגנים, אינם צודקים ומשרתים אך ורק חבורה מצומצמת של חברות ובעלי הון... רשויות השלטון האחראיות על משק האנרגיה בישראל לא זו בלבד שמתעלמות מהרוח החברתית-הכלכלית החדשה במדינת ישראל, אלא, חמור מכך, מחזקות את אותם מונופוליסטים ’חברי מועדון’ ומספקות להם ’כר נוח להתעצמות’".
ד"ר גרינברג וחברתו, המיוצגים על ידי עו"ד מרק צל, תובעים ממדינת ישראל 25 מיליון שקל, בטענה שהחל משנת 2000 מנע מהם משרד התשתיות לבצע קידוחים במזרח הים התיכון בנימוקים תמוהים ולא ענייניים. ע"פ כתב התביעה, הממונה על ענייני הנפט במשרד התשתיות סירב משום מה להתרשם מהרקורד העשיר של חברת גרינברג, הכולל, בין השאר, איתור שלושה בורות גז טבעי בים האגאי עוד בשנות השבעים, וביצוע סקירות סיסמולוגיות מוצלחות על פני תאי שטח נרחבים בים הכספי ובים הקריבי, ותחת זאת העניק היתרי קידוח למתחרים, מקומיים וזרים, שרובם הגדול היו חסרי כל ניסיון בחיפושי נפט וגז טבעי במעבה הים.
טענה חמורה נוספת שמעלים התובעים היא שמשרד התשתיות לא החזיר להם את המפות ושאר החומרים המקצועיים שנמסרו למשרד במסגרת הבקשות לקבלת היתרי קידוח. תחת זאת, ע"פ הנטען, מסר המשרד את החומרים הללו לחברות אחרות שהגישו בקשה להיתר קידוח או לחלופין כיוון את אותן חברות לאזורי קידוח פוטנציאליים על בסיס הנתונים של חברת גרינברג, ובכך סייע להן למצוא את הגז ביתר קלות.
כאמור, כתב התביעה סותר לחלוטין את טענותיהם של אנשי תשובה ונובל אנרג’י, אשר שבו ונשמעו בדיונים האחרונים בוועדת הכלכלה של הכנסת, כי לפני שהחלו בקידוחים באמצע העשור הקודם, לא נותרו עוד חברות שהיו מעוניינות ליטול על עצמן את הסיכון העצום. חברת גרינברג היתה גם היתה מעוניינת "לקפוץ ראש" למימי מזרח הים התיכון ולבדוק בהתמדה ולאורך זמן את ההיתכנות להימצאות גז טבעי, אלא שמדינת ישראל עשתה משום מה ככל שביכולתה כדי למנוע זאת.
כתב התביעה מגולל סיפור קפקאי: באמצע שנת 2000, דחתה המדינה לראשונה את בקשת החברה בטענה שלחברה אין מספיק ידע לקידוחים בעומקים הרלוונטיים, וזאת אף על פי שהחברה עמדה באותה עת להתחיל בקידוחים בעומקים דומים בים הקריבי, בסמוך לחופי גרנדה. כאשר ערערה החברה על החלטה זו נדחתה שוב בקשתה על ידי שר התשתיות דאז בנימוק שכל האזורים הפתוחים במימי ישראל נסגרו לחיפושי נפט וגז. כעבור שלוש שנים חידשה החברה את בקשתה, ולמרות שלא קיבלה את הטענה לגבי חוסר ניסיונה בקידוחים עמוקים הרחיבה בכל זאת את חבר יועציה כך שתעמוד בכל דרישה פורמלית של המדינה.
אלא שהבקשה שוב נדחתה בטענה שהאזורים הפתוחים במים עדיין סגורים לחיפושים. לחברת גרינברג לא נותרה אז ברירה אלא לעתור לבג"ץ בדרישה לפתוח את המים לחיפושי נפט וגז, ועתירתה התקבלה. או אז, ב-2006, שבה והגישה החברה בקשה לקבל היתר קידוח באזור המשולש שבין ישראל, מצרים וקפריסין. הפעם התקבלה הבקשה, אך בתנאים דרקוניים, שהפכו את הקידוח ללא ריאלי ולא כלכלי – משרד התשתיות הגביל מלכתחילה את תוקף ההיתר לשנה אחת בלבד ודרש מהחברה באופן חריג להוציא מידית מאות אלפי דולרים על עיבוד סיסמולוגי.
כתב התביעה טוען לאפליה ברורה לפיה המגבלות השונות שהושתו על חברת גרינברג לא הוטלו כלל על החברות האחרות, שקדחו בינתיים באזורים הסמוכים לאזור המבוקש על ידי חברת גרינברג, שבהם התגלו בסופו של דבר שדות הגז תמר ולוויתן. "נראה כי התובעים ’סומנו’ מלכתחילה כבלתי ראויים לקבלת היתר לחיפוש הגז במימי ישראל מאחר והיתרים אלו נועדו ל’חברי המועדון’ בלבד, אשר להם, זולת חברת בריטיש גז, לא היה ניסיון בחיפוש נפט וגז טבעי מתחת לפני המים.
"רק אותם הגורמים המוכרים היטב על ידי מקבלי ההחלטות, נהנים מיחס מועדף", נכתב עוד בכתב התביעה, "פניותיהם ובקשותיהם של ’חברי המועדון’, אותם מונופוליסטים, נדונות בצורה אחרת מבקשותיהם ופניותיהם של גורמים שאינם בחבורה ’מיוחדת’ זו, דוגמת התובעים".