תביעה ייצוגית בגובה 150 מליון ש"ח, הוגשה הבוקר (ד’) נגד בנק לאומי ע"י ד"ר וולפה צמח, בנם של ניצולי שואה מליטא. על פי התביעה, הבנק הרוויח במהלך השנים מהפקדותיהם של ניצולי שואה סכום השווה כיום לכ-6 מיליארד ש"ח - אולם שילם לניצולים או ליורשיהם סכומים מגוחכים. הדבר הגיע לידי כך שיורשיו של מי שהפקיד בשנת 1939 בבנק לאומי סכום של כ-1,000 ליש"ט (סכום אשר היה ניתן לרכוש איתו דירה בת"א) קיבלו מהבנק סכום של 159 ש"ח.
התביעה, בגובה 251,666 ש"ח, ובקשה להכיר בה כתביעה ייצוגית בגובה 150 מיליון ש"ח כאמור, הוגשה לבית המשפט המחוזי בת"א יפו ע"י עוה"ד גלעד נרקיס ואוהד גבע ממשרד גלעד נרקיס משרד עורכי דין.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, האנטישמיות באירופה התגברה, וחייהם ורכושם של יהודים רבים עמדו בסכנה מוחשית. על פי כתב התביעה, הורי התובע שהתגוררו בליטא ביקשו, תחת מצוקת האנטישמיות באירופה, להבטיח את עתידם באמצעות הפקדת סכום כסף מסוים אצל הנתבע אשר ישמש עבורם עוגן קיומי התחלתי עת תבוא השעה לעלות לארץ ישראל. העברת הכספים לארץ, לכשעצמה, הייתה כרוכה אף היא בעלויות נלוות רבות, אך בשל מצוקת הורי התובע ושאר חברי הקבוצה הדבר היה בגדר הרע במיעוטו.
"הנתבע, בנק לאומי (ובשמו הקודם – בנק אנגלו-פלשתינה בע"מ) הוקם על-ידי ההסתדרות הציונית העולמית, על-פי חזונו של בנימין זאב הרצל, להיות הזרוע הכלכלית של התנועה הציונית על בסיס ערכים של "יעילותוטוהר מידות", ושימש עבור יהודים רבים כמקום מפלט להפקדת רכושם. אפשרויות ההשקעה שהעמיד אפ"ק בפני חברי הקבוצה היו מוגבלות לחשבונות נזילים בלבד: חשבונות עו"ש או פיקדונות קצרי מועד של עד חצי שנה, בריבית של כ-0% עד 1% לשנה.
ביום 1.9.1939 החלה מלחמת העולם השנייה. אלפי יהודים, ילדים זקנים וטף, נרצחו מידי יום. כל אדם, כל משפחה וכל קהילה נלחמה כל יום על חייה, לרבות חברי הקבוצה. השואה יצרה נתק מוחלט בין חברי הקבוצה לבין הנתבע. חברי הקבוצה הושלכו לתוך מציאות אחרת, מנותקת, שלא הייתה כדוגמתה.
על פי כתב התביעה, תכלית חוזי ההפקדה הייתה לאפשר לחברי הקבוצה להשתמש בכספי הפיקדונות ביום פקודה, זהו שורש ההסכם. השואה מנעה מהם לעשות השימוש המיועד. בפועל, צרותיהם של חברי הקבוצה שנרדפו באכזריות במהלך המלחמה לא תמו עם סופה.
אלו מהם שהצליחו לעלות לארץ ישראל לאחר הקמת המדינה והצליחו ליצור קשר עם הבנק, גילו כי פיקדונותיהם, שהופקדו בידי הבנק לפני המלחמה, נשחקו עד דק. הראשונים שפנו לקבל בחזרה את כספם, ובכללם הורי התובע, קיבלו כ-30% מערך הפיקדון המקורי; ואלו שבאו אחריהם קיבלו עוד הרבה פחות, ועד אחוזים בודדים מערך הפיקדון המקורי, אם בכלל. בפועל, לא הייתה לכך כל הצדקה כלכלית, משפטית או מוסרית. הבנק התעשר מפיקדונות חברי הקבוצה ממועד ההפקדה ועד היום.
בתביעה נטען כי "חוזי ההפקדה הטיבו מאוד עם הנתבע, שכן הסך הכולל של פיקדונות קורבנות השואה (נספים וניצולים כאחד), היוו כ-15% עד 20% מסך הנכסים של הבנק. פיקדונות אלו שהגם שהיו נזילים ושולמה בעדם ריבית אפסית, אם בכלל, נותרו בידי הבנק ללא תנועה וללא שימוש מהלך תקופה של 10 שנים לפחות (וחלקם אף עשרות שנים), באופן ששימש את הבנק כמסד עיקרי במצבת ההון שלו, ואפשר לבנק להגדיל את נכסיו. כך למשל, רק בתקופת מלחמת העולם השנייה, בתוך הסערה, הגדיל הבנק את נכסיו פי 5! מ-10 מיליון לא"י ל-50 מיליון לא"י.
ובמילים אחרות – פיקדונות קורבנות השואה היוו עבור הבנק נכס אסטרטגי, ובסיס איתן ליציבות פיננסית. מאידך, הבנק לא עשה כל ניסיון לשמור על האינטרסים של חברי הקבוצה, ולא עשה דבר כדי לשמור על ערכם של הפיקדונות.
"בפועל, הנתבע, לא רק שלא נקט כל פעולה לשמירת האינטרסים של חברי הקבוצה בפרט וקורבנות השואה בכלל; אלא שהוא גם הסתיר מהם ומהרשויות מידע בכל הנוגע לפיקדונות אלו במשך שנים", נטען עוד.
סכום ההתעשרות בפועל שהפיק הבנק מפיקדונות חברי הקבוצה עולה עשרות מונים על סכום ההשבה במונחים ריאליים. הנתבע, בתקופת השואה, הגדיל את נכסיו פי 5 הודות לעובדה שפיקדונות קורבנות השואה, שהיוו כ-15%-20% מסך נכסיו, שימשו עבורו ככרית ביטחון אשר הבטיחה את יציבותו וצמיחתו. רווח זה שהפיק הבנק, המשיך וצמח לאחר המלחמה והצטבר ועלה אלפי מונים ועל הבנק לשלם לתובע ולחברי הקבוצה לא רק את מלוא הסכומים שהפקיד בצירוף תשואה ריאלית, אלא גם את חלקו היחסי של התובע וחברי הקבוצה בהתעשרות הנתבע מכספי פיקדונות חברי הקבוצה, סכום השווה לכ- 6 מיליארד ₪.
יובהר כי ההון העצמי של הבנק בשנת 1939 היה כמיליון לא"י וסך פיקדונות חברי הקבוצה עמדו אז על לפחות כחצי מיליון לא"י. אף אם נניח שהבנק החזיר לחברי הקבוצה מחצית מהסכום (והוא החזיר הרבה פחות), הרי שמשמעות הדברים שנוסף להון העצמי של הבנק, מכספם של חברי הקבוצה, סכום (מינימאלי) של 250,000 לא"י, אשר היווה 20% מההון העצמי של הבנק, אשר ערכו נכון להיום סך של 6 מיליארד ₪ מתוך כ- 30 מיליארד ₪ הון עצמי.
עו"ד גלעד נרקיס, המייצג את התובע בתביעה, אומר כי "התביעה מבטאת גם את מחויבותו המוסרית והציבורית של הבנק הנתבע להגן על כספים שהופקדו אצלו על ידי ניצולי השואה טרם להתרחשותה. כספים שנועדו להוות להם מגן מפני מוראות השואה. מטרת התביעה היא עשיית צדק, והגשמת התכלית המשפטית, הכלכלית, המוסרית והחברתית אשר עמדה ביסוד הקשר בין הורי התובע וחברי הקבוצה לבין הנתבע. תובענה זו מוגשת בלית ברירה לאחר שהבנק ונציגיו מתעלמים מפניות התובע וממסקנות ועדת החקירה שדנה בנושא, ועושים כל שביכולתם לטשטש מעשיהם ולהגדיל העוול לחברי הקבוצה".
בכתב התביעה, מבקש התובע מבית המשפט לתקן את העוול המתמשך וליטול מהנתבע חלק קטן מהפירות הרבים שעשה מכספי חברי הקבוצה, ולהשיב לחברי הקבוצה את פיקדונותיהם בערכים "שאינם מצחיקים", כלומר – ערכים הוגנים.