ביום שלישי בבוקר שתיתי קפה עם ביל קלינטון. במציאות הוא גבוה יותר, שקט יותר, וחכם לא פחות. "אני עוקב אחריך בענייני התקציב," הוא אמר (ואחר כך הפגין באמת שליטה מעוררת פליאה בפרטים), "ואני חושב שאתה עושה את כל הדברים הנכונים, אבל יש דבר אחד שחשוב שתזכור..."
שמתי את הקפה בצד, והצטערתי – כמו שקורה לי לעתים קרובות בשנה האחרונה - שאיני יכול להוציא את הפנקס והעט מהקריירה הקודמת שלי ולהתחיל לכתוב. "זה ג’וב," אמר קלינטון. כשראה את מבטי המבולבל הוא חייך.
"כשאדם מגיע לתפקיד בכיר," הסביר, "הוא מוקף אנשים שמדברים על ’התמונה הגדולה’ ועל ’החזון’, ועל ’הדרך’. כל אלה דברים חשובים מאוד, אבל אתה צריך קודם כל להתייחס לזה כאל ג’וב. קום בבוקר, לך לעבודה, ותעבוד. אם תעשה בכל יום שלושה או חמישה דברים קטנים, בסוף זה יצטבר מעצמו לתמונה הגדולה. אסור לשכוח לרגע שזה ג’וב."
אני לא שוכח. באתי לפוליטיקה בשביל מעמד הביניים הישראלי, התפקיד שלי הוא לסייע למעמד הביניים הישראלי, אני עובד אצל מעמד הביניים הישראלי. זה הג’וב שלי.
אני מאמין בכל ליבי שזוהי גם הדרך הטובה לעזור לחלשים. אסור לנו להפקיר לרגע – או לשכוח לרגע – את חסרי הישע, את השקופים, את אלה שאינם מסוגלים לעזור לעצמם. אולם הדרך לעשות זאת היא להבטיח את קיומו של מעמד ביניים חזק, שמקום עבודתו מובטח, ושאינו חושש מהתפרקות רשת הבטחון שנותנת לו המדינה. זה מה שאנחנו עושים עכשיו.