ההוצאה הלאומית על בריאות בישראל נמוכה בהשוואה בין-לאומית, ומגיעה ל-7.7 אחוזי תוצר. במקביל, המדדים המקובלים למצב הבריאות הלאומי (כמו תוחלת חיים, שיעורי תמותת תינוקות, אובדן שנות חיים פוטנציאליות, הערכת בריאות עצמית וכו’) מצביעים על תוצאות טובות בהשוואה בין-לאומית ומערכת הבריאות הישראלית זוכה לשבחים בסקירות בין-לאומיות. צירוף זה עשוי ללמד על כך שבהשוואה למדינות אחרות, מערכת הבריאות בישראל מתאפיינת ביעילות גבוהה יחסית במבחן עלות-תועלת מצרפי.
עבודה שנערכה בחטיבת המחקר של בנק ישראל בחנה את הוצאות הבריאות של ישראל בהשוואה לעשר מדינות מפותחות אחרות תוך התחשבות בהרכב הגילים של האוכלוסייה. העבודה מוצאת כי אמנם הרכב הגילים הצעיר של האוכלוסייה בישראל תורם לחיסכון בהוצאות הבריאות בארץ, אך גם בניכוי גורם זה ההוצאות בישראל נמוכות בהשוואה בין-לאומית. ניכוי השפעת הרכב הגילים נדרש מכיוון שהשוואה בין-לאומית פשוטה של הוצאות הבריאות ומדדי בריאות ללא התחשבות בהרכב הגילים עלולה להטעות. זאת מכיוון שצורכי הבריאות של זקנים (ובמידה פחותה גם של תינוקות) גדולים מצרכי יתר האוכלוסייה.
עבודה זו גם בוחנת לראשונה את התוואי היחסי של הוצאות הבריאות הציבוריות לפי גיל בישראל, בהשוואה לתוואי זה במדינות אחרות. היא מוצאת כי החיסכון בהוצאות הבריאות בארץ (גם בניכוי הרכב הגילים הצעיר) נובע גם מגידול מתון, יחסית למדינות אחרות, בהוצאות על זקנים (בהשוואה לצעירים יותר). כך למשל, בישראל ההוצאה הציבורית לבריאות על אדם בגיל 80+ גבוהה פי 2.58 מההוצאה על אדם בגיל 50-64, בשעה שבנורבגיה ההוצאה גבוהה פי 3.41 ובקנדה פי 7.54.
לאחר ניכוי השפעתם של הרכב הגילים הצעיר וההוצאות הנמוכות יחסית על זקנים, חושבה ההוצאה לנפש "מתוקננת" (נפש בגיל הביניים – 50-64) - הוצאה המהווה אינדיקטור לעלויות הבסיס במערכת הבריאות. במערכת הציבורית בישראל הוצאה זו עומדת על 6.9 אחוזים מהתוצר לנפש – שיעור נמוך יחסית, אך דומה לארבע מתוך עשר המדינות שנבדקו בעבודה (אוסטרליה, בריטניה, קנדה ויפן). כאשר מוסיפים גם את ההוצאה הפרטית, סך ההוצאה הלאומית לבריאות לנפש מתוקננת מסתכם בישראל ב-12.4 אחוזים מהתוצר לנפש. שיעור זה אינו נמוך בהשוואה בין-לאומית.
באמצעות המסגרת האנליטית ששימשה להשוואה הבין-לאומית, נבחנה בעבודה גם ההשפעה של ההזדקנות הצפויה בישראל על הוצאות הבריאות (אם יישמר המבנה הנוכחי של ההוצאות לפי גיל). מהזדקנות האוכלוסייה הגלומה בתחזית הלמ"ס לשנת 2039 (תרחיש הביניים), נגזר גידול של ההוצאה הלאומית לבריאות ב- 0.9 נקודת אחוז - גידול קטן ביחס לפער הנוכחי בין ישראל למדינות ההשוואה.
לצורך העבודה נערכה לראשונה בחינה של ההוצאה הפרטית על בריאות בישראל לפי קבוצות גיל (באמצעות סקר הוצאות משקי הבית שעורכת הלמ"ס) והתברר כי מתווה ההוצאה הפרטית לפי גיל שונה מאוד ממתווה ההוצאה הציבורית. ביחס להוצאות הבריאות הפרטיות של משקי הבית על אדם בגיל הביניים (גיל 50-64), ההוצאות על ילדים ובני נוער נמוכות מאוד ואילו ההוצאות לעת זקנה גבוהות רק במידה מתונה. בשנת 2009 היה המגזר הציבורי דומיננטי במימון הוצאות הבריאות על ילדים (גילים 0-14), וכיסה 85 אחוזים מכלל ההוצאות בקבוצת גיל זו. שיעור המימון הציבורי ירד בגיל מבוגר יותר, וכמחצית מההוצאה לבריאות על בני 19-49, קבוצת הגיל בה ההוצאות הן הנמוכות ביותר, מומנה באופן פרטי. עם ההזדקנות, והעלייה הנובעת מכך בסך הוצאות הבריאות, שב המימון הציבורי לתפוס תפקיד משמעותי, ולאחר גיל 75 הוא כיסה כ-70 אחוזים מההוצאות.