פריון העבודה מוגדר כיחס של סך התוצר לשעות העבודה בפועל, והוא מודד את כושר הייצור של המשק בהינתן תשומת העבודה שברשותו. בהסתכלות ארוכת טווח רמת הפריון והשינויים בו תלויים במספר גורמים, כגון ההון האנושי במשק, מלאי ההון הפיזי, הרמה הטכנולוגית ויעילות הניצול של גורמי הייצור. בחינה בין לאומית של פריון העבודה ב-2011 מעלה שישראל נמצאת בשליש התחתון של המדינות המפותחות: הפריון בישראל נמוך ב-37 אחוז מזה של 7 המדינות המתועשות (G7) וב-24 אחוז מזה של כלל מדינות ה-OECD. הפריון בישראל דומה יותר לפריון במדינות כגון ניו זילנד, יוון ופורטוגל וכן לפריון במספר מדינות מזרח אירופיות.
פריון העבודה בישראל נמוך ב-24 אחוז מזה של כלל מדינות ה-OECD. בנוסף, קצב גידולו בשנים 1995-2011 היה נמוך מהקצב הממוצע ב-OECD, ותהליך זה מבטא התדרדרות.
בין השנים 2000—2011 שיעור ההשקעה בישראל היה מהנמוכים במדינות המפותחות, עובדה שיכולה להסביר כמחצית מהפער ברמת הפריון בין ישראל ל-OECD. שיעור ההשקעה בישראל נמוך בכל הענפים, למעט התעשייה המתאפיינת בתחרות חיצונית המחייבת את החברות לאמץ טכנולוגיות מחו"ל.
גורמים נוספים שיכולים להסביר את הפיגור ברמת הפריון ובהתכנסותו למדינות העשירות הם: היקף גבוה יחסית של שעות עבודה למועסק, הפגיעה בניסיון התעסוקתי עקב הגידול בכוח העבודה והתחרות הנמוכה בסביבת הפעילות העסקית.