משה שלום, ראש מחלקת המחקר של FXCM ישראל: הבחירות באיטליה הקצינו אצלי את התחושה, שהנה הנה, אנו מתקרבים לרגע שבו העמים יוכלו לשנות את המסלול הדטרמיניסטי שנקבע עבורם על ידי ההנהגות, והאליטות. שנים אני מציין את העובדה הפשוטה ששינוי בטיפול בבעיית החוב בארה"ב יקרה אך ורק אם יילקח מבן ברננקי כפתור ההדפסה. ואת זה רק העם יוכל להחליט כי ההנהגות שורדות בזכותו.
אנו עוד רחוקים מאוד מאירוע זה, שם, אבל בזירה האירופית, העמים, ביוון, בספרד, ועכשיו באיטליה כנראה מגיעים עכשיו למסה קריטית של סבל. מדיניות הצנע (Austerity) שהמרכז האדמיניסטרטיבי בבריסל (בהנהגת גרמניה) חשב שיהיה ניתן לבצע בעזרת פקידים ממונים (דוגמת מונטי), או על ידי מפלגות אוהדות כמו בספרד וצרפת, מנפיקה תופעות לוואי בלתי נשלטות.
העמים מקצינים, ולכיוונים ה"לא נכונים", וזאת בעיני השווקים, ואותם אליטות. יציאה מגוש האירו איננו רק מעשי מונטארי אלא נסיגה מן המהלך הגרנדיוזי של איחודים גיאוגרפיים, גלובליזציה של שוקי העבודה והצריכה, ולמעשה, ביטול הלאומיות בכל העולם. ה"מדינות" החדשות אמורות להיות החברות הבינלאומיות, ובעולם כזה יישאר רק הפולקלור התרבותי כמורשת לתיירים.
מאז מלחמת העולם השנייה, תהליך זה התקדם יפה, ורק עכשיו, בעזרת מה שקרה ב-2007-2008 הסבל גדל למימדים מספיקים כדי להטיל ספק בהמשך כיוון זה, ולהוציא ציבורים גדולים מספיק לרחוב, ולקלפי, לשינוי. יוון הייתה קטנה מדיי מכדי לקבוע את גורלה. אולי איטליה תהיה הסמן הימני שההיסטוריה תצטט. ואם לא, אז צרפת בוודאי תשמש בתפקיד הזה.
ירידה של כמה אחוזים במדדי המניות ממש לא חשובים, כאשר מסתכלים על מה שעומד על הפרק: חזרה של עולם מדינתי, הקובע את מה שטוב על פי סטנדרטים, ועל פי היכולת, המקומיים. במשפט אחד: לגלובליזציה הרבה יתרונות, אבל צד העמקת האבטלה שבה, טומן בחובו זרע הריסתה האפשרי.