משה שלום, ראש מחלקת המחקר של FXCM ישראל: בנאומו לאומה, אתמול בערב, ציין הנשיא אובמה על רצונו לסכם שני הסכמי סחר חדשים: האחד עם האיחוד האירופי, והשני עם שכניו מסביב לאוקיינוס הפאסיפי. אתרכז כאן על ההסכם עם אירופה: האם זו מכה או ברכה? ולמי? כאשר ארה"ב מנסה כל הזמן לכבוש שווקים למוצריה, האם אירופה, הנמצאת במיתון רשמי זה כבר כמה חודשים, והנמצאת במהלך צנע, וצמצום, היא המועמדת הנכונה להתרחבות כזו?
אם הייתי הקאנצלרית מרקל או הנשיא הולנד, הייתי קצת חושש מתחרות אמריקאית גדולה יותר מאשר היא מתקיימת היום. דוגמא טיפוסית לכך היא כמובן בתעשייה המטוסים בין איירבוס ובואינג. שניהם מייצרים מטוסים טובים, אבל האירופיים סובלים ללא סוף מאירו גבוה, מחוזי עבודה נוקשים, ובכלל מסביבה עסקית קצת יותר קשה מבחינת מיסוי, ותנאים סוציאלים.
בואינג, מומחית בלעשות Out sourcing על חלקים מן המטוס, ועל חלק מן התהליכים. וכך, אין פלא שלמרות הבעיות האחרונות של ה-Dreamliner של בואינג, הוא עדיין נמכר ביתר קלות מאשר המטוסים שאיירבוס יכולה להציג. כך, נראה שאנו נגיע לשידור חוזר של Nafta (הסכם הסחר בין קנדה, ארה"ב ומקסיקו), בו ארה"ב נפגעה קשות מן ההסכם עקב יכולת מקסיקו להוות סביבה עסקית עדיפה, מאשר ארה"ב עצמה.
אבל ,הפעם, הצד המנצח יהיה אותה אמריקה. האם מנהיגי אירופה יסכימו לתוכניתו של אובמה? האם היא תסכן את כושר התחרות שנשארה להם עדיין? מבלי להיכנס לתיאוריות קונספירציה עמוקות מדיי, אני חושב שכנראה לא תהיה להם ברירה. הגרמנים ישחקו שוב את קלף האיכות, ולמעשה ישמחו לקבל דלת קצת יותר פתוחה מול השוק האמריקאי.
אבל כל הדרומיים, "הבלתי תחרותיים", יצטרכו להסכים "להצעה שאי אפשר יהיה לסרב לה". הלוואי ויכולתי להאמין שהסה"כ הזה ירחיב, ויביא, לצמיחה אצל כולם. לצערי, זו תהיה עוד מדרגה מטה, עבור אירופה הותיקה, כאשר הצד החברתי של מעשה ספציפי זה, יכול להיות מרחיק לכת ממש.