למרות נתוני מקרו חיוביים בימים האחרונים, כישלון תכניתו של ג’ון ביינר (יו"ר בית הנבחרים ונציג הרפובליקנים בשיחות לפתרון הצוק הפיסקאלי) הובילה לירידה של 0.9% ב-S&P 500. מי שפסל את התוכנית היו חבריו של ביינר במפלגה הרפובליקנית ששמרו על עמדה בלתי מתפשרת בנוגע להעלאות מיסים עתידיות. לכן, הירידה בשווקים לא נבעה מאי ההתקדמות בשיחות לפתרון הצוק הפיסקאלי שכן גם אם הצעת ביינר הייתה עוברת את הבית הנבחרים היא לעולם לא הייתה עוברת את הסנאט הדמוקרטי, אלא מהקושי העומד בפני ביינר להגיע בכלל לשולחן המו"מ עם הצעה סבירה. בנוסף, כיוון שחברי הקונגרס יצאו לחופשת חג המולד שלהם, השיחות יימשכו רק ב-27 חודש כך שמסגרת הזמן הולכת ומתקצרת.
בשורה התחתונה אנחנו ממשיכים להעריך שהפוליטיקאים יצליחו להגיע להסכמות שימנעו את אפקט הצוק הפיסקאלי אבל גם שהשיחות יימשכו עד הרגע האחרון. אפקט האובר-דרמטיזציה שכל כך מקובל בפוליטיקה (ובחיים) בארה"ב מוביל לכך ששני הצדדים רוצים לצאת מהשיחות במצב בו נראה כאילו הם ניסו לעשות ככל שביכולתם להשיג את מטרות הבוחרים שלהם אבל נאלצו להתפשר ברגע האחרון על מנת לא להכניס את המשק למיתון. בעניין זה נזכיר את משפטו של צ’רצ’יל: "האמריקאים תמיד יעשו מה שצריך, אבל רק לאחר שמיצו את כל האפשרויות האחרות".
גם שעון העצר בערוצים של בלומברג ו-CNBC שסופר לאחור את הזמן שנותר עד התממשות הצוק הפיסקאלי בסוף השנה מיותר ונועד אך ורק להשיג אפקט דרמתי. במציאות, גם אם יקבלו את ההסכמות בימים הראשונים של ינואר, ההשפעה השלילית על המשק לא תהיה משמעותית.
נקודות עיקריות לגבי התקדמות השיחות עד היום:
ביינר והדמוקרטים מסכימים להעלות את מס ההכנסה לעשירים לרמה מקסימאלית של 39.6%. ההבדל בין הצדדים הוא על הגדרת המושג "עשיר". הדמוקרטים מוכנים להתפשר על בעלי הכנסות של 400 אלף דולר בשנה ומעלה, ביינר מדבר על כאלו שמכניסים מיליון דולר ומעלה. פסילת תכניתו של ביינר נבעה בעיקר מסעיף זה. רוב הרפובליקנים לא מוכנים לשמוע על העלאת מס בכלל.
אובמה מוכן להתפשר ולבצע קיצוץ בהוצאות הבריאות אך עדיין קיים ויכוח בינו לבין ביינר על היקף הקיצוץ.
שני הצדדים מסכימים על אי הארכה של הטבות המס שניתנו למעסיקים במהלך המשבר.
שני הצדדים מסכימים על שינוי המדד אליו מוצמדים תשלומי הביטוח הלאומי ומדרגות המס. כרגע ההצמדה היא למדד עם משקלות קבועים (CPI, בדומה למדד של הלמ"ס) אותו יחליפו במדד בו המשקולות משתנות בהתאם לנתוני הצריכה (C-CPI). כיוון שאצל הצרכנים יש אפקט תחלופה (אם מחירי האורז עולים, עוברים לפסטה), האינפלציה לפי מדד זה תהיה בד"כ נמוכה יותר. בעשור האחרון הפער הממוצע בין המדדים עמד על 0.5% בשנה. ע"י המעבר למדד ה-C-CPI, הוצאות הביטוח הלאומי צפויות לקטון והעובדים צפויים לעלות מהר יותר במעלה מדרגות המס. במילים אחרות, החלפת המדד מאפשרת להעלות מיסים ולקצץ תקציבים מבלי להתעסק בזוטות כמו העלאות מיסים או קיצוצים תקציביים.
בהסתכלות ארוכת טווח הרפובליקנים מעוניינים בתוכנית ל-10 השנים הקרובות המורכבת מקיצוצים של טריליון דולר בצד ההוצאות וגידול של טריליון דולר בצד ההכנסות. הדמוקרטים לעומתם מדברים על קיצוץ של 925 מיליארד דולר בהוצאות וגידול של 1.2 טריליון דולר בצד ההכנסות.