אמיר כהנוביץ, כלכלן ראשי אגף נכסים ומחקר, כלל-פיננסים בסקירה עולמית-יומית: בזמן שהגרעון האמריקאי ממשיך להשתולל וזינק בחודש אוקטובר ב-22%, ממשיכים האמריקאים להתווכח בנוגע למיסים לעשירים. זה מצחיק עד עצוב, זה כמו לקפוץ ממטוס ולהתווכח על צבע המצנח. באירופה, ליוון הולך טוב עם הדייט שלה, היא קיבלה ממנו חבילת חילוץ משודרגת של 44 מיליארד אירו ובורסות אתונה מטפסות. אבל שאר המדינות מקנאות, התושבים שלהן יוצאים לרחובות והבורסות שלהן יורדות.
נפילה בצוק הפיסקלי יכולה גם לתמוך בשוק המניות: בנפילה בצוק הפיסקלי ארה"ב תיכנס באופן טכני ומידי למיתון, למה טכני, כי מדובר במיתון מנוהל. הפחתת הוצאות מבוקרת ולא פיצוץ של בועה או חוב ממשלתי שאי אפשר לשרת. כלומר, מטרת המיתון המנוהל הזה (אם יקרה) הוא להפחית מסכנה למשבר חובות, לשפר את יכולתו של הממשל האמריקאי לעמוד לצד הכלכלה במשבר הבא, להבטיח כי עלויות האשראי של ארה"ב יישארו נמוכות גם בעשורים הבאים ולהעלות את אמון המשקיעים ביכולתה של ארה"ב לקצץ בגרעון אם היא מחליטה. כלומר, המטרה של ניהול הבעיה היא להרוג את המשבר עוד שהוא קטן. האם דבר כזה צריך להדאיג את המשקיעים? אולי קצת, מחשש שהאש המבוקרת תתפשט., כמו שקרה ב-1937. אבל עם העודף פחדנות ועודף זהירות שיש היום בקרב קובעי המדיניות לגבי צוק הכספיים קיים בכלל ספק אם האש תצליח להידלק בכלל.
העלאת שיעורי המס לעשירים בארה"ב, היא המחלוקת הכי שטותית בין הנשיא ברק אובאמה לרפובליקאים בקונגרס, שכן העלאת המיסים ל-2% העשירים (ולא ל-1%) לא תעשה כמעט הבדל בגרעון של 2013. לפי חישובים של בלומברג תוספת ההכנסה ממיסים כאלה תעמוד על 58 מיליארד דולר, ב-2013, לעומת גרעון צפוי של 1.04 טריליון דולר. אבל העניין הוא פחות על הכסף, אלא על עקרונות. עבור הרפובליקאים העשירים הם לא הנושא בכלל, אלא החופש והתמריצים. מצד אחד מיסוי נתפס בעיניהם כאלימות ולכן צריך לשמש רק כמוצא אחרון למספר שימושים מצומצם ביותר. כמו כן, הם מאמינים כי מחירים הם תמריצים. כלומר, שמתן קצבאות וסבסוד מגדיל את שיעורי העוני ואם זה נעשה דרך מנגנון ממשלתי הוא מסרבל את המערכת, גורר שחיתות, גורר עיוותים בהקצאות ההון, העלמות מיסים, מוריד מהכדאיות לעבוד, מוריד מהמוכנות לשלם מס בגבולות ארה"ב, מוריד מהתמריצים ליצור מקומות עבודה חדשים ובקיצור, הפתרון מבחינתם לחוב המתרחב הוא קיצוץ מידי של הוצאות הממשל. הוויכוח איננו חשבונאי אלא אידיאולוגי. הדוגמאות ההיסטוריות מראות שהדרך הכי טובה להוציא מסה של אנשים ממעגל העוני היא באמצעות מעבר לשוק חופשי.
ובצד השני של הגלובוס ושל האידיולוגיה, סין ממשיכה להיקרע בין קפיטליזם לסוציאליזם ומבלבלת גם את המשקיעים: המשקיעים רצים לסין – מאוחר מדי להצטרף אליהם? סין פרסמה כי העודף המסחרי שלה התרחב בחודש שעבר לאחר שהגידול ביצוא הואץ. וזהו רק עוד סימן שהכלכלה השנייה בגודלה בעולם עוברת לטרנד של התרחבות מהירה יותר. לפי ממוצע הערכות החזאים הצמיחה בסין תטפס מרמה של 7.7% השנה לרמה של 8.1% ב-2013. שילוב של אינדיקטורים משתפרים, ממשלה חדשה ושוק מניות פצוע וחבול שנסחר במכפיל נמוך של 10.3 מתחילים למשוך את המשקיעים הנועזים, אלה שמחפשים מציאות בתוך ההריסות. הביקוש למניות סיניות אומנם עדיין נמוך היסטורית אך לאחר תקופה ארוכה של התקררות חזר לטפס בשלושת החודשים האחרונים.
אך סין היא לא תמיד המקום הנכון להיות בו, היא עדיין סובלת ממחלת החברות בבעלות ממשלתית: לא רק בישראל – החברות הממשלתיות בסין מעכבות את הכלכלה. חברות ממשלתיות נוטות להיות הפסדיות, או במילים אחרות, את ההפסדים של תע"ש, חברת חשמל, רכבת ישראל, מקורות, הנמלים ועוד מישהו צריך לשלם והמישהון הזה הוא אתם! ולא רק בחשבונות ישירים אלא גם בחשבון עקיף: במיסים, בהטבות פוליטיות (שוות כסף) ובשלל תחלואים שמאפיינים מונופולים (בניהם, שירות גרוע וחוסר יעילות). מבחינה זו ישראל מזכירה מאד את סין: בסין מצב החברות הממשלתיות גרוע, 25% מהן הפסדיות והפריון שלהן בפיגור לעומת חברות המגזר הפרטי. משום ש-20 מהחברות הגדולות במדד המניות של שנחאי הן חברות בבעלות ממשלתית המדד לא מצליח לטפס. בעשור האחרון עלה מדד המניות הסיני של שנחאי רק ב-36% לעומת עליות של 177% עד 623% בשלוש מדינות ה-BRIC האחרות (ברזיל, רוסיה והודו).
הייתכן מיתון בזמן שמחירי הנדל"ן עולים? לקולן רוח’ה בעל חברה ליעוץ פיננסי, נמאס מהטענה הלא מגובה שכל עוד מחירי הנדל"ן עולים מיתון לא אפשרי ויצא לבדוק האם כך הדבר. להפתעתו גילה תופעה הפוכה, ב-40 שנה האחרונות מיתון התרחש תמיד בצמוד לעליה במחירי הבתים (למעט המיתון של 2008). לטענתו, "הכלכלה האמריקאית הרבה יותר גדולה משוק הנדל"ן כדי שהוא לבדו יכתיב אותה. אומנם הוא סיפק במשך שנים יציבות, אך הוא בהחלט לא חזות הכל.
יוון תדרדר מתחת לאסטוניה וסלובקיה בתוך שנתיים: הנציבות האירופיות מערי כה כי בתוך שנתיים תהפוך יוון למדינה הענייה ביותר בגוש האירו ותשאיר מאחור גם את המדינות הקומוניסטיות לשעבר, אסטוניה וסלובקיה. רק ב-2015, לאחר חמש שנים של מיתון, צפויה כלכלת יוון להתחיל לצמוח שוב.