עידן אזולאי מאפסילון בסקירת מאקרו שבועית: די מסקרן לראות כיצד יפעל הנשיא החדש של ארה"ב. לאחר שהנשיא בוש שיקע את כלכלת ארה"ב במשבר הכלכלי החמור מאז השפל של שנות העשרים של המאה הקודמת ואובמה הצליח במקרה הטוב למנוע חזרה למיתון, הנשיא החדש יבחן ביכולתו להחזיר את הכלכלה לפסי צמיחה גבוהים. לא התבלבלנו. הנשיא שנבחר אתמול הוא אולי אותו בן אדם ששלט בוושינגטון בארבע השנים האחרונות, אבל על מנת לטפל באופן רציני בבעיות שנמצאות לפתחו, הוא יצטרך להפגין מידה רבה בהרבה של נחישות ומנהיגות מאלה שהציג בקדנציה הראשונה.
ברור לגמרי שהנושא הראשון שבו יצטרך הנשיא אובמה השני לטפל הוא המדיניות הפיסקלית. ה"צוק הפיסקלי" עומד ומאיים, ודורש פתרון מיידי. בפעם הקודמת שאובמה נאלץ להתמודד עם אתגר פיסקלי היה זה בקיץ הקודם כאשר תקרת הגרעון איימה להיפרץ. אז, נאלץ אובמה להתמודד עם קונגרס שנשלט בידי הרפובליקנים שטרפדו כל ניסיון להשיג עסקה וכפו על הנשיא פשרה שסייעה אמנם בהעלאת תקרת הגרעון, אבל חסרה פתרון ראוי לבעיות המבניות של כלכלת ארה"ב. כעת, התמונה שונה. גם הרפובליקנים מבינים שהתכתשות פוליטית לאחר הבחירות היא חסרת תוחלת ואין מנוס אלא לדון ברצינות במתן מענה לכשלים המבניים של אמריקה.
הפסימיים טוענים שהרוב הרפובליקני בקונגרס עדיין מאפשר להם לכפות את עמדותיהם על הנשיא. לא מדויק. הבה נדמיין תרחיש פסימי שבו הצדדים לא מגיעים להסכמה, והטבות המס (שמהוות חלק ניכר מהצוק) פוקעות. בתרחיש הזה, עלולים למצוא עצמם הרפובליקנים שמתנגדים להעלאת מיסים, שותפים בעל כורחם להעלאת מיסים חדה, שלא לדבר על כך שהם גם יהיו שותפים שווים לכך שהכלכלה האמריקאית תיכנס למיתון חריף. למצב כזה קוראים lose – lose situation. כולם מפסידים. בעיקר הרפובליקנים, מהסיבה הפשוטה שהציבור האמריקאי יתקשה לסלוח למפלגה שלמעשה מתכחשת למנדט המחודש שקיבל הנשיא, וגוררת את הכלכלה לסחרור בשם האג’נדה שלא זכתה לאמונו של הבוחר.
אם כך, מה התרחיש הסביר? קיימים לדעתנו שני מסלולים אפשריים. בראשון, הנשיא מותיר את רוב הטבות המס וביטולי הקיצוצים על כנם, תוך הסכמה שבמהלך השנה הקרובה הצדדים יתדיינו ביניהם על השגת תוכנית פיסקלית כוללת (מה שמכונה grand bargain). כמובן שפשרה זמנית כזו שמלווה באבני דרך תרגיע את השווקים ותקנה לשתי המפלגות מספיק זמן לדון באופן מעמיק בנושאים שעל הפרק. התרחיש השני שנראה כעת בעל סבירות נמוכה יותר, הוא כזה שבו שני הצדדים נכנסים לחדר הדיונים ולא יוצאים ממנו עד שייצא "עשן לבן". סביר להניח שהתממשותו של התרחיש הזה תגרום לעצבנות רבה בשווקים בטווח הקצר בשל פרק הזמן הקצר שנותר עד למועד פקיעתן של ההטבות.
אלא שבמקביל, גם תקופת האי ודאות תהיה קצרה. בסופו של עניין, אין חשיבות לתוואי של המסלול שיוביל לתוכנית פיסקלית חדשה. מה שחשוב הוא, שתוכנית רצינית תוצג לבסוף. המדיניות הפיסקלית החדשה תצטרך להציג פתרונות מעשיים להתמודדות עם בעיית האבטלה, הגרעון התופח, הפערים החברתיים והעיוותים במערכת המיסוי, זאת לצד מתן תמריצים לעידוד הצמיחה. נשמע אופטימי מידי ? אולי. אלא שהמחיר שייגבה בשל פתרון מגומגם לכל אחד מהנושאים הנ"ל יהיה עצום. חברות הדירוג ימהרו להוריד את דירוג האשראי (הן כבר הודיעו שכך תנהגנה), שווקי החוב ישחזרו את התסריט שאותו חווינו בקיץ שעבר, ודומה שאין צורך לתאר את מה שיעבור על המניות. מפחיד ? מאוד. אבל ככל שיהיה יותר מפחיד, כך עולה גם הסיכוי לפתרון כלשהו.
נקודת הפתיחה של הקדנציה השנייה של אובמה טובה לאין שיעור מהנקודה שבה החל את הקדנציה הראשונה. לא רק שהוא מגיע לשולחן הדיונים עם גיבויו של הבוחר, אלא שגם המצב הכלכלי בארה"ב כעת הוא טוב בהרבה ממצבו ערב תחילת הכהונה הקודמת. התאוששותו של ענף הנדל"ן, תחייתו של שוק האנרגיה בארה"ב והשיפור במאזן הפיננסי של האמריקאי הממוצע מהווים בסיס מצוין לתחילתו של גל צמיחה מחודש בכלכלה האמריקאית. על מנת שזה יקרה, אמריקה זקוקה לתוכנית. זו תובל על ידי הנשיא ה"חדש" שלאחר הבחירות הוא מנוסה יותר, חזק יותר מבחינה פוליטית ובדומה לקודמיו שזכו להזדמנות נוספת, גם הוא ישאף להטביע את חותמו על ההיסטוריה. זו האחרונה, לא תסלח לו (וליריביו הפוליטיים) אם יחמיצו את ההזדמנות לתיקון.