משה שלום: על משקיעי העולם הגדול, לפחות על אלו שאינם חשופים לשוק המניות המקומי הקטןטן שלנו, ולעלייתו המטאורית, עוברת תקופה מעניינת ביותר. לכאורה, קיים עכשיו מערך פוטנציאלי אינסופי של נזילות, וזאת מכל הבנקים המרכזיים החשובים בעולם. ההודעות על תוכניות ההרחבה, אכן יצרו את המקווה מהן, דהיינו עליות יפות בנכסי הסיכון.
אבל מייד (במונחי שוקי ההון – 26 שעות בפועל) לאחר מכן התחלנו לראות את אותם הנכסים מתממשים לאיטם. חלקם בצורה של תיקון עומק, וחלקם בצורה של תיקון אופקי בזמן, אבל כולם מתנהלים נמוך מאותו שיא שראינו בימי האופוריה. מדוע? האם זהו מימוש רווחים קלאסי, שבו קרנות הגידור, אשר הימרו על אותם צעדים לפני הזמן, קוצרים את יבולם? או האם יש כאן משהו מעבר לכך?
יותר ויותר אנשים חשובים, הן בבועת ההשקעות (ביל גרוס) והן בבועה הפוליטית (כל המחנה הרפובליקאי) מצביעים על מעשי בן ברננקי (וגם למריו דראגי לא חסר מן העיתונות, ומן האליטה באירופה) כמעשים מסוכנים ומזיקים. כמו שציינתי בכתבות שלי פעמים רבות, נקודת העצירה של השחתת המידות המוניטאריות תהיה כאשר לא יהיה אפשרי פוליטית לבצע אותה.
דעת הקהל, כאוסף של פרפרים אקראיים, בזירות המקצועית והאזרחית, מתחילה להתאחד לקראת משהו שיכול להתגבש ללחץ פוליטי בכיוון הזה. ברור שאם רומני יגיע להיות נשיא, הקרקע שעליה עומד בן ברננקי תהיה מאוד לא יציבה, וזאת בלשון המעטה. אבל, וזה מה שחשוב, האם לחץ כזה יכול להיווצר גם אם הנשיא אובמה ייבחר?
האם הוא, שיהיה חייב לבן כל כך הרבה, יוכל מתישהו לעצור את המדיניות המכניסה את הפד לפינת מנהל הכלכלה. זאת בצד המוניטארי, אבל גם כמחליף נחות של הצד הפיסקאלי (ממתי הפד אמון על שוק נדל"ן פורח?). אם יהיו מספיק קולות (וחשוב שהם ימשיכו לבוא מן הבכירים של הברנז"ה גם כן), ובמיוחד עקב העובדה שלנשיא אובמה כבר לא יהיה מה להפסיד, האם הוא יוכל לצמצם את כוחו של הפד, ולנסות לפחות להבריא חלק מן הבעיות המבניות של החוב? היותו פוליטיקאי מביאה אותי לחשוב שזה יהיה רק עניין של כמות הפרפרים.