משה שלום, ראש מחלקת המחקר של FXCM ישראל: אנו עומדים היום לפני החלטת ה-ECB וה-BOE. בשלושת המקרים קוראים לזה "החלטת ריבית", אבל כולנו יודעים שבפועל מדובר על "החלטת הדפסה נוספת". זו הזדמנות להזכיר, שוב, את עיקר הדברים של המשבר הזה. הבעיה היא עודף אשראי, אשר נבנה במשך עשרות שנים, ושהפך לעודף חוב שלא ניתן להחזיר. זה קורה בעולם המפותח בעיקר, אבל זה מתחיל להסתמן לאט לאט,בסקטורים שונים, גם במדינות המתפתחות.
בכול אופן, העניין מתחיל מן האדם הפרטי, אשר חייב על ביתו, מכוניתו, לימודיו, וצריכתו, דרך מוסדות פיננסיים, אזורים גיאוגרפיים (קטלוניה, קליפורניה, בווריה, קורסיקה...), ועד כמובן למדינות שלמות. זו הבעיה. ומה הפתרון? פה נכנס עניין של אמונה כמעט דתית ביכולת הנגידים להוות מכת נגד לסערה הדפלציונית הנובעת מאותה בעיה.
האמונה מסתכמת בדעה שהם תמיד, ומילת המפתח כאן היא "תמיד", יוכלו למלא את החסר בעזרת כסף חדש, או באמצעים מוניטאריים שידחפו אחרים לממן את החובות המצטברים. זאת עד שנגיע לצמיחה, אשר תתחיל להוות את הפתרון ה"אמיתי", דרך גידול הכנסות יותר מאשר הוצאות.
האמונה הזו, נסדקת מיום ליום. ככול שמתקדם המשבר, אפקט ה-QE הולך וקטן, אבל יותר חשוב מזה, היכולת הפוליטית של ביצוע "כל מה שיידרש" הולך ומתפוררת. כרונולוגית, הבנק היפני הוא הדוגמא הטיפוסית לחוסר האונות הזו, עקב העובדה הפשוטה שהוא היה הראשון שנלחם בדפלציה. מאז סוף שנות השמונים ועד היום ראינו את הניקיי משקף את ההתדרדרות הזו, למרות חוב תוצר של מעל 200% (!) שעיקרו נבנה מאמצעי "הרחבה". קשה להאמין היום שיש מישהו המאמין ביכולתו של הבנק המרכזי היפני לשנות משהו לבדו.
וכך גם מתחיל לקרות לפד, לבנק הבריטי, ואחריו יקרה גם לזה האירופי. זהו תהליך מובנה, הקורה כתוצאה של השורה התחתונה: האם מעשיהם מביאים לתוצאות ארוכות טווח? בינתיים לא. ושוב, המאמינים אומרים: "חכו שיביאו את הנשק הכבד!". ואני אומר: זה היה צריך להיות הראשון בשימוש. עכשיו, על בסיס קורוזיה פוליטית איומה של אמינותם, התפקיד של "פותר הבעיה" יהיה חייב לעבור לצד הפיסקאלי של המשוואה.
ועל זה נאמר: "אוי מיוצרי, ואוי מייצרי". פוליטיקאים, במקום נגידים! והם יפתרו את המשבר החמור מאז מלחמת העולם השנייה? אני מקווה שנמצא בקרוב מקור אנרגיה אינסופי, וחינמי. נדמה לי שרק כך נוכל לצאת בשלום מן הסבך הזה.