משה שלום, ראש מחלקת המחקר של FXCM ישראל: השבוע יחליטו שלושה נגידים על המשך הריבית בארצם: אירופה, בריטניה וארה"ב כמובן. בשלושת המקרים אנו עדים לתופעה זהה: ציפייה להקלה נוספת מצד הבנקאים המרכזיים, אבל לא בצורה של ריבית (היא הרי כבר קרובה ל-0), אלא בצורה זו אחרת של הדפסה, הזרמה, או הכרח של מישהו אחר לבזבז כספים.
זאת לכיוון אחד ויחיד: לאפשר למשבר הכלכלי המתגלגל למשוך עוד קצת זמן. גם סין, ויפן עושים זאת כמובן, אבל פשוט אינם באג"נדה שלנו השבוע. למה בעצם זה קורה? למה כולם עובדים כך, ולא עולה אף אחד מהם ואומר: אולי נפסיק את העניין הזה, וננסה לתמוך בתהליך אחר, שבו אין דחייה, אלא פתרון?
למשל לבחור את הבנקים שניתן להציל, לטפח, ולהגן עליהם, ולהיפטר מכל האחרים. לעשות תספורות קשות בחובות הלאומיים, אבל לתת מימון ארוך טווח מאוד, ובזול, לאחר המהלך, כדי שהן יבנו תשתית בריאה טובה יותר לעתיד טוב יותר.
לדעתי, מדובר בעניין חברתי-פוליטי, לא פחות מאשר כלכלי. האנשים האלה, המתכנסים פעם בשנה בג"קסון הול, דומים להפליא באידיאולוגיה שלהם, מרגישים אחוות לוחמים הנמצאים בפני לחצי הפוליטיקאים שלהם, ורואים בכלים המונטארים יכולת פתרון לכל בעיה.
אבל למה בעצם הם לא דומים לוולקר, אשר גרם למיתון קשה בשנות ה-80, כאשר הוא הצליח להוריד את האינפלציה? כי חסר להם את הגיבוי לכך. בניגוד לוולקר שהיה מכוסה על ידי הנשיא רייגן, אם תחשבו על כך לעומק, תראו שאין לאף נגיד היום את היכולת לעמוד באמת על שלו.
שפל כלכלי בטוח אינו מהווה היום אופציה. והם יודעים שאם הם יעמדו על מדיניות נכונה יותר, זה מה שיקרה. לכן, הולכים בדרך הקלה, בטווח הקצר, למרות שהיא תהיה הכואבת לטווח הארוך יותר.