דברי סתיו שפיר ואיציק שמולי בכנס קיסריה: איציק שמולי: אני חושב שחלק מהותי מהמצב שבו נמצאת החברה והכלכלה הישראלית... זה באמת לפתוח את השיח, שפתאום השיח הכלכלי שייך להרבה יותר אנשים. כמה מילים על העבר – בעיני צדק חברתי זה כאשר המדינה או הממשלה שלי מאפשרת לכל אחד ואחת מהפרטים בה סיכוי שווה להצלחה. זה לא אומר שכולם מקבלים אותו הדבר, במקרים מסוימים אפילו להפך – ששירותים אלמנטאריים בסיסיים ביותר שכל ממשלה מחויבת בהם כלפי האזרחים שלה. אני חושב שבשנים האחרונות מראים בצורה דרמטית איך – במילים פשוטות – קשה יותר לחיות בישראל.
"נתק שהולך וגדל בין הממשלות שנבחרות ובין העמדות שבהן מחזיק הציבור. אני חושב שבקיץ הזה הישראלים יצאו לרחובות באמירה מאוד ברורה – אנחנו אוהבים את המדינה הזאת, מאמינים ביכולתה לעמוד באתגרים העומדים מולה, אבל יש לנו מה לומר על סדרי העדיפויות שלעתים מעט משובשים בה, על הפערים בה... יותר מדי אנשים מרגישים שהם עושים את המסלול הנכון – מתגייסים לצבא, הולכים לאוניברסיטה, יוצאים לשוק העבודה, פה ושם יוצאים למילואים, ובסופו של דבר מרגישים שהם לא נספרים במוקדי קבלת ההחלטות.. המחאה הזאת היא מחאה שבאה ואומרת אנחנו רוצים סיי לגבי הכיוון שבו החברה והכלכלה הולכת... תקופה שבה אנשים צעירים בכל רחבי העולם קמים ולוקחים אחריות לגבי מה שקורה סביבם – והם עושים דבר כל כך פשוט, אבל הוא מהדהד בעוצמה שלו – הם שואלים שאלות טריוויאליות, איך נראית המדינה שלי ואיך אני רוצה שתיראה, ולאן היא הולכת... הנקודה הבסיסית הזאת – זה מתחבר באופן אינהרנטי לתפקיד שלנו, הסטודנטים, בחברה... התפקיד שלנו הוא לקום ולהגיד משהו בנדון... לנו בישראל יש מנהג שאנחנו חוטאים בו יותר מדי, אנחנו אוהבים לסכם הכל בצורה חדה ומהירה מדי, הכל תכלס... אני הולך ברחוב, שואלים אותי ’היה שווה? לא היה שווה? מה יצא לנו מזה?... ’ [אמר שלא משנה כמה בדיוק יצאו לרחובות ב-2011] כזאת כמות אנשים שיצאו לרחוב, אני חושב שאי אפשר להתעלם מזה... יותר ויותר ישראלים מאמינים ביכולת שלהם להביא שינוי... אני חושב שהמחאה הצליחה להשיג הרתעה מול הפוליטיקה הישראלית... עצירת המתווה של ירידת המסים והאמירה האחרונה על הגדלת הגירעון זה ביטוי מובהק לכך.. ככל שאנחנו מדברים על הישגים מיידיים – בדיור, ברווחה, בבריאות, ההישגים בתחומים האלה עדיין לא הגיעו. הטיפול של הממשלה במחאה הוא דל וקוסמטי – הממשלה בעיקר רואה בנו איום, וזו הבעיה הגדולה. אפילו את דו"ח טרכטנברג,כנקודת מוצא – דו"ח טרכטנברג לא יושם, וההמלצה המרכזית של הדו"ח, דיור בר השגה... זה עניין סימבולי ועקרוני, וגם בעניין הזה ממשלת ישראל [לא הכריעה]. השינוי שעליו אנחנו מדברים צריך לבוא בתנועת מלקחיים – מלמעלה ומלמטה – מלמעלה, בסופו של דבר האתגר הגדול ביותר של תנועת המחאה... זה להשפיע במערכת הבחירות הבאה, לא במונחים של להגיד ’הצביעו למפלגה הזאת או אחרת’, אלא קידום סדר היום החברתי כלכלי כאג’נדה מרכזית בבחירות הקרובות והעלאת שיעור המשתתפים בבחירות... יש פה אתגר עצום שביושר אנחנו מנסים לפצח אותו – איך לחבר בין המחאה ובין הקלפי... אם נצליח לעשות את הדבר הזה, אז המדיניות החברתית בישראל תהיה מעט יותר מאוזנת בכנסת הבאה... עד אז, ואני מדבר רק בשמנו ארגוני הסטודנטים... ארגוני הסטודנטים כבר מודרכים. יש סוגיות שעולות על הפרק... סוגיית השוויון בנטל – האמירות מתוך הוועדה כבר מתחילות לטפטף... ואני חושב שהעיקרון של שוויון בזכויות ובחובות זה עיקרון מקודש שצריך לשמור עליו... דבר נוסף הוא תקציב המדינה – יש דברים שניתן לעשות, גם הסטודנטים – אני מפנה את האמירה הזאת לדרג הפוליטי – כאילו מצד אחד יש סטודנטים ופעילים פרחחים שכל מה שהם רוצים זה תלושי מזון ודירות ושראש הממשלה יניף דגל אדום – אני לא רוצה שרה"מ יניף דגל אדום. אני חושב שיש צעדים אופרטיביים שאפשר לעשות בתקציב הזה גם כאמירה, לצד העבודה הסיזיפית והשגרתית בהכנת תקציב המדינה, אני חושב שאפשר להניח תוכנית ברורה שמכוונת לצמצום פערים, ... אני מהאנשים שמאמינים שלא תיתכן צמיחה לאורך זמן כשאי השוויון גדל. צריכה להיות העדפה פנימית טובה יותר בתוך התקציב...
"צריכים לשים את הדגש גם בהגדלת שיעור המשתתפים בשוק העבודה... אני חושב שאנחנו עושים את זה אצלנו באקדמיה... לסיים עם אותו שינוי מלמטה שאני חושב שצריך לבוא: אני חושב שבסופו של דבר ישראל טובה יותר לא תצמח רק מכוח החלטת ממשלה או חקיקה בכנסת, היא תצמח מכוח זה שיותר ויותר ישראלים יחילו על עצמם את העקרונות של הצדק החברתי. גם אנחנו הצעירים צריכים להיות חלק מהשינוי שאנחנו מבקשים, ולכן הלכנו לעיריות... העיר לוד היא לא עוד מקום, [הוא מקום שנקלע למשבר] אבל אני מאמין ש-200-300 סטודנטים בשיכונים ובבלוקים בלוד יצליחו להפוך את המקום הזה ממוקד של משבר למקום של הצלחה, ובסיוע תקשורתי והמגזר העסקי שהוא חשוב מאוד – למרות שיש מי שמתבלבל, המגזר העסקי הוא לא האויב של המחאה, הבעיה של ישראל זה לא הפסק זמן, אלא חוסר יכולת של ישראל לקבל החלטות טובות ומותאמות לצרכי החברה והמשק. המילה ריכוזיות לא יכולה להיות מילת קסמים שתפתור את כל הבעיות של המשק. בסופו של דבר... אני מבטיח שהעיר לוד תהיה סמל לזה שכשאנשים צעירים רוצים להביא שינוי בחברה הישראלית הם לא מחכים לאף אחד, הם פשוט קמים והולכים.
סתיו שפיר: "אנחנו מגלים משהו מאוד חשוב ומיוחד – שיש מספר דרכים לא רק אחת, אלא הרבה דרכים אחראיות להתמודד עם כל האתגרים שהחברה מציבה לפנינו שוב ושוב. ביומיים האחרונים אנחנו שומעים הכרזות מפתיעות משר האוצר ורה"מ, דברים שאמרו לנו שאי אפשר לעשות – פתאום אפשריים. לצערנו אנחנו יודעים שלא מדובר בשינוי תפיסה. בזמן ששר האוצר מדבר על העלאת מסים והגדלת הריבית, לא באמת משנים את סדר העדיפויות. שר האוצר, אתה מתגאה בנתונים מקרו כלכליים – אבל הדברים האלה באים על חשבון דברים אחרים. הם הגיעו כתוצאה מהחלשה של החברה הישראלית, ההוצאה לתלמיד נמוכה ב-30% מהממוצע ב-OECD, בשנים האחרונות לא הוקם פרויקט אחד של דיור בר השגה, או דיור ציבורי... כפי שדוח מבקר המדינה הוכיח לנו בשבוע שעבר, הממשלה מדברת יפה מאוד במספרים, אבל לצערנו לא כל כלך טוב בבני אדם... אנחנו בתחתית באי שוויון, בהיעדר ניידות חברתית, אנחנו שומעים ושמענו בנאום שלך לגבי החינוך – אבל בואו נדבר רגע על החינוך, נסתכל על מבחני פיז"ה שמראים שההישגים של הילדים בישראל הם מהנמוכים בעולם המערבי... איזה עתיד אנחנו יכולים לדמיין למדינה הזאת אם אנשים צעירים לא יכולים לרכוש השכלה? איזה מדע? איזה הייטק? איזו תעשייה? ... אנחנו האזרחים הראינו בשנה האחרונה ברגליים בידיים בכל דרך אפשרית מה אנחנו רוצים... ועם ההצעות שהצוות הנכבד הכין, בעיקר השלישית מביניהן, אפשר להראות שבתוך 3 שנים אפשר להעלות מ-42 ל-45 אחוזים את חלק הממשלה בתוצר [??].
"הגענו למצב שבו בית המשפט העליון צריך להורות לממשלת ישראל להפסיק לרוקן מתוכן את הזכות של כולנו לבריאות... מבקר המדינה פונה לבכירי הממשלה ואומר להם שהם אחראים למותם של עשרות אזרחים בשל קיצוץ מתמשך בתקציבי הכבאות... זה מצב שלא יכול להמשיך בישראל, זה דורש לא רק שינוי בתקציב, אלא שינוי התנהלות. לאור התחדשות המחאה ולאור כנראה הבחירות הקרובות אנחנו רואים את נתניהו ושטייניץ מדברים על הרחבת הגירעון והעלאת המסים... מדינת ישראל יכולה תוך כמה שנים לצמצם פערים באמת – רק תנסו לדמיין את זה, בואו ננסה לרגע לדמיין פה מדינה אחרת... זה מה שאני וחברי מנסים לעשות כבר הרבה יותר משנה... מדינה שבה כל ילד יכול לממש את הפוטנציאל שלו... שאני כבחורה בת 27 יודעת שכשיהיו לי ילדים אוכל לטפל בהם, שתהיה לי פנסיה שאוכל להתקיים ממנה בכבוד, שבגיל 70 לא איאלץ לעמוד בתור במשך חמש שעות בבית חולים כדי לקבל טיפול, או לחכות חודשים לניתוח. שההורים שלי לא יצטרכו לשבור חסכונות כדי שאוכל לשכור דירה בדרום בת ים. לדעת שבשולי השכונה שלי אין גטאות של עוני, שאנשים בחברה שבה אני חיה לא הופכים מיום ליום לגזענים יותר ויותר מרוב עוניברה הישראלית הם לא מחכים לאף אחד, הם פשוט קמים והולכים.