שר האוצר יובל ששטייניץ, נאם במהלך כנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה: "וכאן אני רוצה להתייחס לדבר החשוב ביותר – יעד החוב- תוצר. כידוע לכם, מבחינת מעמדה הבינלאומי של ישראל, הדבר החשוב ביותר שעליו מסתכלות סוכנויות הדירוג זה יעד החוב-תוצר. בעדכון הגירעון ל-2013 שמרנו על כך שהיעד שקבענו בעצמנו לפני מספר שנים, בשיא המשבר, של להמשיך להוריד את יחס החוב-תוצר של מדינת ישראל (בניגוד גמור למגמה בשאר מדינות העולם המפותח) – יישמר.
עם יעדי הגירעון שקבענו נגיע ל-59% פסיק משהו [בתום כמה שנים] – כך שבכל מקרה, אנחנו בין המדינות הבודדות שהורידו את יחס החוב-תוצר. היום אנחנו ב-74%, ונמשיך להוריד את יחס החוב-תוצר, ובסוף העשור נגיע לסביבת ה-60%. לכן קבענו מתווה ריאלי שיש בו אתגר, ובסופו הורדת יחס החוב-תוצר – והדבר הזה יחזק את כלכלת ישראל. אנחנו עכשיו אחרי 3 שנות משבר, ואחד הפרמטרים, לא היחידי, היה העובדה שהתגובה שלנו למשבר החל מאמצע 2009 גם קודם למעשה – הייתה תגובה שמרנית. נקטנו במדיניות א-מחזורית. לא נקטנו במדיניות אנטי-מחזורית מרחיבה דרמטית, ולא נקטנו גם במדיניות פרו מחזורית דרמטית של הורדת הוצאות וצנע קיצוני. את ההתאוששות מהמשבר והצמיחה ביססנו על אלמנטים נוספים שתכף נדבר עליהם. קביעת הגירעון והיעד שיחייב אותנו לצעדים מתונים ומדודים בתחום המיסוי, שיכבידו פחות על האזרחים והצמיחה, זה אלמנט חשוב בתקציב ובתוכנית הכלכלית שאנחנו נצטרך לאשר בקרוב. כבר אמרתי שהתקציב ל-2013 לא יהיה תקציב קל, אמנם תהיה בו הרחבה על פי הכלל הפיסקאלי, אבל למרות התוספת הזאת של 14 מיליארד שקלים, נצטרך לצמצם ולרסן כדי לשמור על תקרת ההוצאה כפי שהיא מותרת על ידי הכלל הפיסקלי. זה לא יהיה תקציב קל, הוא ידרוש ריסון בהוצאות הממשלה – ולהערכתי גם לא יהיה מנוס מריסון בתוספות בתקציב הביטחון. בחודש-חודשיים הקרובים נצטרך כמובן לגבש את הכול ולהביא את הכול לכלל החלטה".
כרגע אנחנו סבורים שיש סיכוי מסוים לעבור את התחזית, אבל אם בתחילת השנה התחזית הזאת נראתה לנו סבירה מאוד – עכשיו היא בקצה העליון של ההסתברויות, אבל תוך חודש-חודשיים נראה אם אנחנו חוזרים למתווה [התואם את התחזית המוקדמת]. היחס חוב-תוצר כרגע, לפי הנתונים שבידינו, ימשיך לרדת גם השנה בקרוב לחצי אחוז, ל-73.8. ב-2008 לא הרגשנו עדיין את המשבר. הצמיחה הייתה 4% - (יפה כל הדעות). 2009 ספגנו מכה קשה – 0.8% היא למעשה צמיחה שלילית לנפש. ב-2010-2011 ישראל חזרה לצמיחה של כמעט 5%, הצמיחה הגבוהה ביותר בין כל מדינות המערב – הישג חשוב מאוד ובהחלט יוצא דופן. מה תרם להישג הזה? הרבה דברים, אני לא רוצה להיכנס לכל צדדי המדיניות והחוסן והגמישות שהפגין הסקטור הפרטי. הפרמטר המרכזי שמבדיל את ישראל מהמדינות אחרות זה הדבר הבא: השקעה מוגברת במחצית השנייה של 2009, בניגוד למגמה בעולם? לא בטוח.
"הצעדים שנקטנו לעידוד ההשקעות בסוף 2009 למעשה המטרה הייתה להחזיר לעצמנו את מה שאיבדנו ב-2009 – הצעדים הללו נתנו תפוקות הרבה יותר גדולות ממה שחשבנו, זה הפתיע את כולנו, עכשיו אנחנו בפחד גבהים, אנחנו ברמה כה גבוהה של השקעה בכלכלה הריאלית – הצמיחה הגיעה בעיקר בגלל הנתון הזה, המשק ניצל את המשבר בדחיפת הממשלה לבנות את עצמו קדימה, לפתח את המשק כלפי העתיד ולא רק להפחית באופן מלאכותי את הצריכה הממשלתי או הפרטית".
אם נשכיל לפתח את השתתפות החרדים והערבים ובכלל בעבודה בעשור הקרוב, העלייה בהשתתפות בכוח העבודה יכולה לפצות על הירידה על משקל האוכלוסייה בגילאי העבודה. זה בידנו. במידה רבה זה בידי הממשלה. צעדים נוספים שמעודדים צמיחה – השיפור העצום בתשתיות שמתבצע ועדיין לא נותן את אותותיו. בתחום החינוך – הרפורמה בהשכלה הגבוהה, בתיכונים – עוז לתמורה, ובחינוך היסודי, השקעות גדולות ומושכלות עם רפורמות. השבחת ההון האנושי של המדינה, והשקעה בתשתיות תחבורה, חיבור הנגב והגליל וירושלים בצורה טובה יותר למרכז הארץ, המהלך הזה אמור להעלות את הפרודוקטיביות של המשק הישראלי בעשור הקרוב. כשאנחנו מסתכלים על השנה הבאה, אנחנו מסתכלים גם לטווח ארוך קדימה, ואני רוצה לסיים בחמוץ-מתוק – אנחנו אולי התאוששנו, אבל העולם שכח שצריך להתאושש מהמשבר, והמשבר שם עוד עמוק והוא גורר אותנו חזרה לביצה, ואנחנו צריכים להמשיך את קרב המגן הזה על כלכלת ישראל, ולקבל החלטות גם אם הן אינן פופולריות.