משה שלום, ראש מחלקת המחקר של FXCM ישראל: כאשר החל יום המסחר ה"אמיתי" בוול-סטריט אתמול (ממצב של חוזים עתידיים למצב של מסחר במניות עצמן), ראינו אופטימיות די גדולה. רוב המדדים הצליחו לתפוס סוף סוף קצת תאוצה מעלה, וזאת לאחר יומיים-שלושה של התבססות.
למה הדבר דומה? הירידות של השבועות האחרונים דומות לרכב במדרון. תחילה, מהירות נמוכה, אבל ככל שממשיכים מטה, המהירות והתאוצה גדלים. לחיצה על הבלמים בצורה פתאומית יכולה לגרום לנזקים גדולים לרכב, ולנוסעיו, ולכן לוקח כמה לחיצות, וזמן מסוים להביא לעצירה, ולנסיעה לכיוון השני.
כך, ראינו בתחילת השבוע את שלב הבלימה, וזאת סביב רמות התמיכה החשובות, בנכסים העיקריים. העניין הוא לא להיות אופטימי מדיי בנקודה זו כי השווקים יכולים לבוא, ולבדוק שוב ושוב את אותן הרמות כדי לוודא ששם אכן נמצאים קונים עקשניים.
וכך היה אתמול: היה נדמה שהבסיס אושר דיו, ושלפנינו תחילת המהלך המתקן מעלה (בינתיים רק זה). ובם! ירידה די דרמטית באמון הצרכנים. מאז, ועד עתה, שווקי המניות, והחוזים עליהם, לא מצליחים להתאושש, ולחזור ולבנות את אותה אופטימיות.
מדוע נתון זה כה חשוב? כי הוא הבסיס ל-70% מן הכלכלה האמיתית בארה"ב. הצרכן האמריקאי מהווה עדיין את המנוע לצמיחה המקומית, ואף לחלק גדול מזו הגלובלית (במיוחד במדינות המתפתחות הרואות בייצוא את עיקר הישועה). אירופה, (כן, שוב הם...) לא עזרו גם כן.
התשואות על האג"ח הספרדי נמצא כבר קרוב ל-6.5% (6% הוא הגבול להגדרת מצב של משבר) והיורו מסרב לבנות בסיס. האם יכול להיות שאנו מסתכלים על הדלת (הבחירות ביוון) לקראת פתיחתה באמצע יוני, כאשר הצרה נכנסת לנו דרך החלון (בנקאות ספרדית)? ייתכן, אבל ללא הצרכן האמריקאי, אין תקווה גדולה שהשווקים אכן יחזיקו מעמד עד הבחירות בנובמבר.