כחלק מן המשבר הכלכלי המתמשך, חזינו (ויורשה לי לומר שהצבעתי על כך לא מעט בעבר) בתופעה ההיסטורית הידועה של התגברות הכוחות הקיצוניים לעומת המרכז (הימני והשמאלי) המתון. יתר על כן, התזזית החדשה שנכנסה בשווקים הפיננסיים נובעת לדעתי מן ההכרה בעובדה, שאיננה כל כך נפוצה במדיה הכלכלית, שדווקא הצד השמאלי מצליח להתקדם יותר.
אמנם ראינו גידול משמעותי של הקולות בצרפת, וביוון, עבור המפלגות הקיצוניות מימין, אבל שימו לב למה שקורה בפועל: ללא מפלגת השמאל הקיצוני ביוון אין ממשלה, והנשיא החדש של המדינה השנייה בחשיבותה באירופה מתחיל ליישם רעיונות שמאליים ביותר:
• מס של 75% על הכנסות מעל מיליון יורו לחודש
• גידול של המשרות הציבוריות בתחום החינוך, הבריאות והמשטרה
• ובמיוחד עמידה מוצהרת כנגד ה"שווקים הפיננסיים"
• כל אלו היו רק ההקדמה.
לאחר מכן יבוצעו קיצור גיל הפנסיה לחלק מן האוכלוסייה, דרישה למשא ומתן מחודש על ההסכמים שסרקוזי חתם עם מרקל, ושימת דגש על צמיחה במקום צנע.
תוסיפו לכך את הדרישה מן הבנק המרכזי לתת הלוואות ישירות למדינות, במקום לבנקים, וקיבלתם כמעט במלואו את המצע של המפלגה השמאלית הקיצונית הצרפתית, אשר עלתה מ-3% ל-כמעט 12% מן הקולות של הסיבוב הראשון עבור הנשיאות בצרפת.
רגע אחד! האם אי אפשר כאן לזהות את מה שקורה בפועל בארה"ב? בוודאי שכן. גם שם, הסקטור הציבורי גדל יותר מהר מן הפרטי. גם שם הבנק המרכזי מלווה למדינה ישירות (QE), וגם שם הצמיחה קודמת לצנע (אין למעשה כזה) כמטרה כלכלית של ממשל אובמה.
וכך, באופן היסטורי די מעניין ואירוני, אירופה הופכת אדומה יותר על ידי הליכה איטית למודל האמריקאי הנוכחי.