סקירתו של אורי גרינפלד, מנהל מחלקת מאקרו בפסגות: "לפרק את אירופה". יותר ויותר קולות נשמעים לאחרונה הקוראים לפירוק את גוש האירו. "הניסוי כשל" טוענים המקטרגים על הגוש, "ההבדלים בין המדינות גדולים מדי" אומרים רואי השחורות ו-"זה פשוט לא עובד ולא יעבוד" מסכמים אלו שתומכים בחזרה לשיטת המטבעות השונים. ייתכן כמובן שכל אלו צודקים בטענותיהם ובוודאי שקל יותר לפטור את שאלת המשבר בפירוק גוש האירו מאשר במציאת פתרונות לבעיות המבניות הרבות מהן סובל הגוש. אך עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שבמקרה של האיחוד המוניטרי ייתכן גם שלחזרה אחורה יהיו עלויות גבוהות מדי וחשוב מכך, גבוהות ביחס לעלויות שטמונות בהשארת הגוש כפי שהוא.
המערכת הפיננסית הגרמנית סיפקה מאז הקמת גוש האירו אשראי למדינות הגוש בהיקפים גדולים. עם המעבר למטבע החדש, צד הנכסים של הבנקים (האשראי הזר שהבנק נתן) יפוחת באופן משמעותי מול צד ההתחייבויות (הפיקדונות המקומיים) אשר יומרו למטבע החדש. הפגיעה ביציבותם של הבנקים, במידה והתיסוף במטבע המקומי יהיה חד מאוד תאלץ את ממשלת גרמניה לתמוך במערכת ולהזרים הון למערכת הפיננסית מה שיגרום לגידול בחוב הממשלתי וליישום צעדי ריסון פיסקאליים דווקא כאשר המשק סובל מהאטה בצמיחה בשל הפגיעה בייצוא.
כמו במקרה של יוון, יציאה של גרמניה מהאיחוד האירופי תפגע בהסכמי הסחר שלה עם חברות האיחוד. כיוון שגרמניה נהנית, בתוקף היותה הכלכלה המובילה באיחוד, מלקוחות קרובים גיאוגרפית ומחויבים, לביטול הסכמי הסחר עם חברות האיחוד תהיה השפעה מהותית על צמיחתה הפוטנציאלית. מעבר לכך, אם במקרה בו יוון תבחר לצאת מהאיחוד ייתכנו צעדים בעלי אופי פרוטקציוניסטי מצד שאר חברות האיחוד, קל וחומר כאשר מדובר בגרמניה.
לבסוף יש לזכור את הסיבה העיקרית להקמת האיחוד האירופי – הכח הפוליטי שבהתאגדות המדינות החברות באיחוד אל מול ארה"ב. יציאה של גרמניה מהאיחוד כמוה כהסכמה לוותר על היתרונות הפוליטיים שבהנהגת הגוש הכלכלי השני בגודלו בעולם ועל כל הנובע מיתרונות אלו.